ג' הגיע אלי בעקבות התקפי פאניקה בעוצמה מאד גבוהה. לאחר עבודה על זיהוי אמונת הליבה המרכזית של ג' – "אני חסר אונים" ויצירת מרחק בין מחשבה לרגש ולפעולה, עמדו בפנינו שתי אפשרויות. גל שני מדבר על זיהוי עיוותי החשיבה ואתגור מחשבתי, דהיינו להפריך אמונות ומחשבות שליליות, ואכן זמן לא רב לאחר שהתחלנו את הטיפול, ג' יכל לעשות בעצמו עיבוד קוגניטיבי בסיטואציות שונות בחייו, ולהבין שמה שטעה לחשוב, אינו מבוסס על מציאות, ואף המציאות בשטח מוכיחה לעיתים בדיוק ההיפך. אבל, מה אם ישנן חוויות של חוסר אונים שאין אפשרות להפריכן? הגל השלישי מציע לקבל את אותו כאב בלתי נמנע שהינו חלק אינטגרלי מחיינו האנושיים, במקום להיאבק בו. בשלב זה, כאשר הברית הטיפולית היתה מבוססת ביננו והקשר הטיפולי איפשר לנו ביחד להתקרב אל אותו כאב, שטמון בתחושת חוסר האונים האיומה והבלתי נסבלת. הצעתי לג' לקחת מצלמה ולצלם את אותה הרגשה. הוא צילם וכתב: "אני קטן, כמעט בלתי נראה, בתוך סביבה עצומה, הכל מתרחק ממני, אני רוצה אבל אני לא יכול להגיע לכלום, הרגליים שלי קטנות יותר מרגלי הכסא". חשבתי על אליס בארץ הפלאות, ועל היכולת שלה לגלות סקרנות בתוך החוויה החדשה הזאת של כיווץ. יכולתי להיות יחד עם ג' בחוויה שלו, להתבונן בדיוק על אותה תמונה שמשקפת את חווייתו הרגשית, ומשם המשכנו את החקירה הסקרנית.
וכמו שאמרה אליס "אם את לא יכולה לראות את הצד החיובי, אני אשב איתך בחשכה", לואיס קרול מתוך אליס בארץ הפלאות.