הלנה הגיעה אלי טיפול מיואשת ומדוכאת, אפשר היה להבין בין השורות שהיא סקפטית ומהססת וכמו מחפשת את התשובה לשאלה האם אני אוכל לעזור לה. הלנה בשנות ה-40 לחייה, מחזיקה במשרת ניהול בנות רווחה ואחראית על עובדים רבים אם לשתי וסובלת מדיכאון מתמשך שהחל מדיכאון אחרי לידת ביתה הצעירה. היא מגיעה לפגישה מהעבודה, לבושה במיטב בגדיה, מאופרת למשעי כמו יצאה לפני דקות אחדות מהבית וללא סימנים ליומה המתיש ורווי הפגישות והמתחים. הלנה מצליחה להחזיק בשגרת יומה, ולנהל חיי עבודה ומשפחה ענפים, ללא כל קשר לחוויה הרגשית היא מסתובבת בעולם. הטלפון הנייד מזמזם בכיסה על פגישת ההיכרות והחשה אי נוחות שלנו שאינה ומרתה להפרעה זו גישה שהיא שומרת על עצמה ולא מפנה מקום לפגישתנו במסירות. אני בודקת עם הלנה בעדינות אם תציג את הנקודה בצד לזמן הפגישה והיא משתיקה אותו ואומרת "אניה בקשרים" וממשיכה "בעצם אף פעם לא הייתי טובה במשהו, אני מצטיינת הבינוניות". מאז עברנו דרך ארוכה, ביררנו לעומק את תולדות הילדות של הלנה, את הקשר בין החוויות של אנשים התמודדות לאורך השנים, בדקנו מהן אמונות הל שלה וחקרנו מתי ואיך למדה שהיא בינונית או יותר נכון, שאסור בשום פנים ואופן להיראות בינונית. דיברתי בטבעיות בשפה השיטות השגורה בפי כל כך הרבה שנים, שפה טיסטית שמשלבת מיינדפולנס, אקט וטיפול מבוסס חמלה. מתוך ראייה זו הבנו את דפוסי החשיבה, את המקום והתפקיד של הדיכאון בחייה, את כמות הלא מסתגלות וצפי בהתילנה הופכת מודעת ושותפה פעילה לבחירות בחייה, לא מונעות רק מדפוסים מוכרים ולא יעילים. אבל התפנית משמעותית התרחשה כשהתבוננו בתמונות באלבום של הלנה בטלפון, זיכרון שבשלב די מוקדם בטיפול הפך חלק מרכזי במפגשים בינינו, לא עוד מטרד רעש ומקורות או הסחת דעת, כימי כלי מרכזי בטיפול. ביקשתי מהלנה לבוא עם סוללה מלאה לפגישות ובמקום להניח אותו הפוך ובצד, היה הדבר הראשון שהלנה הראתה לי, שהתבוננו ביחד. תמונות שיצגו רגעים משמעותיים בחייה, רגעים של תקווה לצד יאוש קיבלו ייצוג חזותי ויכולנו לדבר על החוויה ששתינו היינו שותפות לה כמתבוננות יחד באותו דימוי. עברנו על גלריית התמונות של הלנה, תמונות מתקופות חיים שונות במצבים מגוונים, ובכולן הלנה מספרת את אותו סיפור, לא היה קשה להבחין שלהלנה דרך מאד נוקשה ומצומצמת להתבונן על עצמה ולספר את סיפור החיים, כמה תמונות את אותו סיפור עם תפאורה ורקע שונה.
גמישות פסיכולוגית הוא מושג חדש יחסית העומד בבסיס תרפיית קבלה ומחויבות (ACT) שהינה גישה טיפולית מהדור השלישי של CBT . טיפול בקבלה ומחויבות מוביל תפיסה חדשה בפסיכותרפיה אשר שמה דגש על הרחבת חופש פעולה מתוך שינוי סיכון שמעניק האדם לחוויות בחייו.
גמישות פסיכולוגית משפיעה על איכות חיי הנפש ואיכות הקשר שלנו עם עצמנו ועם העולם, אוסף הנפש של איכויות המתאפיינת ברשות התנועה והשתנות. להתבונן על מצבים בחיינו מתוך זוויות שונות ומגוונות, לשנות את הנרטיב ולתת לו להתפתח, להכיר בעצמי מרובה, להתמקם בעמדות שונות אל מול מצבי חיים, להכיר חלקים רבים, מגוונים וגם סותרים באישיותינו ובסביבתנו, להבין מצבים מתוך הקשר, להיפרד מנקודות מבט וסיפורים אודות עצמי אשר לא יעילים עוד ולהיפתח אפשרות ליצור סיפור חדש.
נכון הצטברו ראיות מחקריות רבות אשר מצביעות על קשר בין גמישות פסיכולוגית גבוהה ליכולת להתמודד עם לחץ נפשי, להצליח בהצלחה דיכאון וחרדה, לשפר את הרווחה האישית ובעיקר לבנות חיים משמעותיות שבנויים סביב מה שבאמת חשובה. עבורנו.
טיפול בקבלה ומחויבות מבקש לעקוף את הפרשנויות הרגילות של המילים, את התוויות, מחשבות, הכותרות והסיפורים אשר מצויים כה עמוק בתודעתנו.
במובן זה, השפה הצילומית מציעה דרך חדשה להתבונן על המציאות המוכרת.
העין הרגילה, המתבוננת על המציאות איננה לבד, אליה מצטרף באופן מיידי גם המוח ופרשנותו האוטומטית.
התבוננות דרך עדשת המצלמה מאפשרת לנו להתבונן כמו שהעין רואה בלי המוח המפרש.
הצלמת Marja Pirila בכשרונה האדיר הצליחה להעביר את הרעיון הזה בסדרת צילומים בהם צילמה ילדים ישנים בסביבה "הפוכה", אשר משתקפת דרך חור קטן בחלל חשוך, ממש כמו בקמרה אובסקורה המקרין תמונה הפוכה דרך קרני האור החוזרות, ומשקף את האופן בו העין רואה בלי הפרשנות של המוח.

מתוך: http://www.marjapirila.com/interior.html
יישום צילומי מעניין נוסף לעקרון ההתבוננות החדשה על המציאות אפשר למצוא בעבודותיו של אדוארד ווסטון
אשר משתמש באור, זוויות צילום ופרופורציות לתהליך הנקרא בעגה הצילומית "הזרה". הזרה היא טכנית אמנותית שבה מוצגים דברים מוכרים ונפוצים בדרך מוזרה או בלתי מוכרת, כדי לאתגר את תפיסת המוכר .
אדוארד ווסטון. פלפל מס' 30. 1930
מתוך: https://www.moma.org/audio/playlist/172/2274
חדי האבחנה לבחין בדימוי המצולם הנראה כדמות אנוש, אך זהו למעשה פלפל.
מבחינה טיפולית, תהליך ההזרה יכול לנו להתבונן על מציאות חיינו באופן שונה, לימודי על התפיסות האוטומטיות, ולהיפתח אפשרויות חדשות להבנת המציאות, דרך שימוש במאפיינים חזותיים.
יום שני בבוקר מזה, אומרים שזה היום החם ביותר 120,000 שנה (איך אפשר למדוד דבר כזה בכלל?! אבל אני מתוכח בחום כזה), בימי שני בבוקר כמו כולם מסתדרים במקומות שלהם סביב השולחן, בכל מזג אוויר, מצב צבירה ומצב רוח, עשר אפס אפס הקבוצה מתחילה. נעים לדעת גם אם האדמה תרעד, יש משהו יציב בקביעות הזאת. המטופלים כבר לא מתפלאים כשאני שואלת אם הטלפונים מוכנים, בהתחלה הרימו גבה, היום רגילים כבר לבקשה הזאת, טלפונים ומצלמות הם דבר שבשגרה בקבוצה הזאת. מתחילים בטיול מיינדפולנס, אותו מקום, אותו מסלול ובכל פעם מגלים משהו חדש. צילום מודע אינו עוסק בהפקת יצירת אמנות בעלת ערך חיצוני, אלא על ביטוי עצמי, נוכחות ברגע והנאה.
צילום מודע הוא האמנות של לכידת נרטיב בצילום בודד, לעצור ולהקפיא את הזמן, ובעיקר, לחשוף איך אנחנו רואים דברים. הוא מציע הזדמנות מרתקת ללכוד רגעים פשוטים ומיוחדים בתשומת לב. הזמינות הרבה של מצלמות בסמארטפונים מציעות לנו הזדמנות ליצור מערכת יחסים אינטימית הן עם פעולת הצילום והן עם הרגע עצמו.
בעקבות שינויים יחודיים פשוטים בתפיסה שלנו - איך אנחנו רואים את העולם, חושבים ומרגישים.
משימת היום בקבוצה משהו היא הזרה – "צלמו מוכר לעשות אותו לדימוי שאינו מוכר", ביקשתי. בדרך תהיה מישהו שיבקש שאחזור על המשימה, יהיה מי שיתהה בשביל מה וכיצד לעשות זאת, ואני מסבירה שוב, נותנת כדוגמה את הספל שבמקרה כללית כרגע על השולחן, אותו ספל שאנו רגילים להעמיד באותו אופן על השולחן ולשתות ממנו מים, מה אם נצלם אותו מזווית אחרת, אולי נתקרב או נתרחק, נעמיד אותו בכיוון אחר במקום אחר, נשנה את הפרופורציה, את הגודל אותו הוא תופס בחלל? תוך כדי ההסבר הם כבר בדרך החוצה, יש שמביטים בחשדנות ויש להם שועטים קדימה בשמחה. שולי, בחור צנום ושקט בחר להציג את התמונה שצילם, שטח ירוק בוהק וחלק שלרגע לא יכולתי לדמיין שזהו עלה שאחז בידו, אותו עלה שקוטף מדי בוקר כאות לחיבור מחדש עץ אחיו האהוב שולינה צמח בגינתו והלך לעולמו בדמי ימיו. אותו עלה הנושא בתוכו כאב רב, הפך כעת דרך עדשת המצלמה של שולי ללוח חלק המאפשר לו בתפיסתו להתחיל מחדש.
טלי צילמה ידית הדלת הסגורה מרחוק כל כך וחיברה לצל הגדול המוטל ממנה, עד שנדמה היא זכרה אותה היטב איך עברה בילדותה בתחרויות האתלטיקה השתלטה וזכתה להצלחה רבה. הזיכרון המתוק עודד אותה והעלה חיוך על פניה.
אז איש איש ותמונותיו המוכרות, ההופכות לזרות ומזמינות לסיפור חדש, בהקשר חדש, באותם חיים ממש.
ובחזרה להלנה, בבחנים אפשר לומר שברגע זה התחיל. בסדרה ארוכה של תרגילים עבדנו על דרך שלה להיפרד מה תוכן המוכר, מהסיפורים שמספרת אודות עצמה, מהאופן הנוקשה בו רואה את עצמה, מיקוד בצורה ובמאפיינים חזותיים והתבוננות על מציאות חיים דרך עיניים חדשות. כפי שאומר הצלם ארנסט האס - "אני לא מעוניין לצלם דברים חדשים - אני מעוניין לראות דברים חדשים" .
בהמשך הלנה הסכימה להיחשף למפגש שממנו כה נמנעה ופחדה עם החלק ה"בינוני" בתוכה, הימנעות שגבתה מחיר כבד והביאה לוויתורים רבים בחייה בשל ה"סכנה", כך חשה, מהאפשרות להכיר בחלק זה בתוכה. תהליך תהליך ששילב עבודה אינטנסיבית בצילום איפשר לה להתקרב לייצוג חזותי של חלקים ולהתיד איתם, בקצב שלה ומתוך בחירה. דרך השפה הצילומית היא גילתה חלקים נוספים בתוכה, למדה לתת מקום לרגשותיה ושיפרה את מערכת היחסים שלה עם עצמה. אני הייתי המגשרת בינה עצמה, באמצעות המצלמה עד שלא הייתי זקוקה לתיווך שלי עוד.
הודעה מהלנה משכה את עיניים באחד מימי החודש האחרון, תקופה ארוכה בה צילם ושלמה לי כמה תמונות בשבוע כחלק משיעורי הבית שלה, אולי היו מצטברות חמש או עשר תמונות עד שהייתי מספיקה להתפנות בוננות מעמיקה. אבל עברה כבר חצי שנה מפגישתנו האחרונה, ואף פשרתי להפנות אלי בכל עת, לא שמעתי ממנה כלל מאז יצאה מפתח דלתי. ועכשיו, תמונה בודדה, ספסל עץ פשוט, עומד לבדו ללא איש, כשמתבוננים מקרוב רואים שבר באחד משלבי המשענת שלו, ובהודעה הבאה כיתוב: "קצת כמוני, רגילה, נורמלית, עם שבר קטן שאפשר לחיות איתו".
קבוצת טיפול באמצעות צילום תפתח בחודש פברואר. לפרטים: https://yourkoa.co.il/pages/therapy-group