הלנה הגיעה אלי לטיפול מיואשת ומדוכאת, היה אפשר להבין בין השורות שהיא סקפטית ומהססת וכמו מחפשת את התשובה לשאלה האם אני אוכל לעזור לה. הלנה בשנות ה 40 לחייה, מחזיקה במשרת ניהול בחברה ציבורית ואחראית על עובדים רבים, היא אם לשתי בנות וסובלת מדיכאון מתמשך שהחל מדיכאון אחרי לידת ביתה הצעירה. היא מגיעה לפגישה מהעבודה, לבושה במיטב בגדיה, מאופרת למשעי כמו יצאה לפני דקות אחדות מהבית וללא סימנים ליומה המתיש ורווי הפגישות והמתחים. הלנה מצליחה להחזיק בשגרת יומה, ולנהל חיי עבודה ומשפחה ענפים, ללא כל קשר לחוויה הרגשית עימה היא מסתובבת בעולם. הטלפון הנייד מזמזם בכיסה במהלך פגישת ההיכרות שלנו ואני חשה אי נוחות מכך שאינה מתייחסת להפרעה זו ומרגישה שהיא שומרת על עצמה ולא מפנה מקום לפגישתנו במסירות. אני בודקת עם הלנה בעדינות אם תוכל להניח את הטלפון בצד לזמן הפגישה והיא משתיקה אותו ואומרת "אני גרועה בקשרים" וממשיכה "בעצם אף פעם לא הייתי טובה במשהו, אני מצטיינת הבינוניות". מאז עברנו דרך ארוכה, ביררנו לעומק את תולדות הילדות של הלנה, את קשריה וחוויות עמן התמודדה לאורך השנים, בדקנו מהן אמונות הליבה שלה וחקרנו מתי ואיך למדה שהיא בינונית או יותר נכון, שאסור בשום פנים ואופן להיראות בינונית. דיברתי בטבעיות בשפה הטיפולית השגורה בפי כל כך הרבה שנים, שפה סיביטיסטית שמשלבת מיינדפולנס, אקט וטיפול מבוסס חמלה. מתוך ראייה זו הבנו את דפוסי החשיבה, את המקום והתפקיד של הדיכאון בחייה, את הסכמות הלא מסתגלות וצפיתי בהלנה הופכת מודעת ושותפה פעילה לבחירות בחייה, שכבר לא מונעות רק מדפוסים מוכרים ולא יעילים. אבל התפנית המשמעותית התרחשה כשהתבוננו בתמונות באלבום של הלנה בטלפון, הטלפון שבשלב די מוקדם בטיפול הפך חלק מרכזי במפגשים ביננו, לא עוד מטרד רעש ומקור להימנעות או הסחת דעת, כי אם כלי מרכזי בטיפול. ביקשתי מהלנה לבוא עם סוללה מלאה לפגישות ובמקום להניח אותו הפוך ובצד, היה הדבר הראשון שהלנה הראתה לי, שהתבוננו ביחד. תמונות שיצגו רגעים משמעותיים בחייה, רגעים של תקווה לצד יאוש קיבלו ייצוג חזותי ויכולנו לדבר על החוויה ששתינו היינו שותפות לה כמתבוננות יחד באותו דימוי. עברנו על גלריית התמונות של הלנה, תמונות מתקופות חיים שונות במצבים מגוונים, ובכולן הלנה מספרת את אותו סיפור, לא היה קשה להבחין שלהלנה דרך מאד נוקשה ומצומצמת להתבונן על עצמה ולספר את סיפור חייה, עשרות תמונות סיפרו את אותו סיפור עם תפאורה ורקע שונה.

גמישות פסיכולוגית הוא מושג חדש יחסית העומד בבסיס תרפיית קבלה ומחויבות (ACT) שהינה גישה טיפולית מהדור השלישי של CBT. טיפול בקבלה ומחויבות מוביל תפיסה חדשה בפסיכותרפיה אשר שמה דגש על הרחבת חופש הפעולה מתוך שינוי המשמעות שמעניק האדם לחוויות בחייו.

גמישות פסיכולוגית משפיעה במידה רבה על איכות חיי הנפש שלנו ואיכות הקשר שלנו עם עצמנו ועם העולם, ומורכבת מאוסף של איכויות המתאפיינת ביכולת תנועה והשתנות. יכולת להתבונן על מצבים בחיינו מתוך זוויות שונות ומגוונות, לשנות את הנרטיב ולתת לו להתפתח, להכיר בעצמי מרובה, להתמקם בעמדות שונות אל מול מצבי חיים, להכיר חלקים רבים, מגוונים ואף סותרים באישיותינו ובסביבתנו, להבין מצבים מתוך הקשר, להיפרד מנקודות מבט וסיפורים אודות עצמי אשר אינם יעילים עוד ולהיפתח בפני האפשרות ליצור סיפור חדש.

בשנים האחרונות הצטברו ראיות מחקריות רבות אשר מצביעות על קשר בין גמישות פסיכולוגית גבוהה ליכולת להתמודד עם לחץ נפשי, לנהל בהצלחה דיכאון וחרדה, לשפר את הרווחה האישית ובעיקר לבנות חיים משמעותיים שבנויים סביב מה שבאמת חשוב עבורנו.

טיפול בקבלה ומחויבות מבקש לעקוף את הפרשנויות הרגילות של המילים, את התוויות, המחשבות, הכותרות והסיפורים אשר מצויים כה עמוק בתודעתנו.

במובן זה, השפה הצילומית מציעה דרך חדשה להתבונן על המציאות המוכרת.

העין הרגילה, המתבוננת על המציאות איננה לבד, אליה מצטרף באופן מיידי גם המוח ופרשנותו האוטומטית.

התבוננות דרך עדשת המצלמה מאפשרת לנו להתבונן כמו שהעין רואה בלי המוח המפרש.

הצלמת Marja Pirila בכשרונה האדיר הצליחה להעביר את הרעיון הזה בסדרת צילומים בהם צילמה ילדים ישנים בסביבה "הפוכה", אשר משתקפת דרך חור קטן בחלל חשוך, ממש כמו בקמרה אובסקורה המקרין תמונה הפוכה דרך קרני האור החוזרות, ומשקף את האופן בו העין רואה בלי הפרשנות של המוח.

מתוך: http://www.marjapirila.com/interior.html

 

יישום צילומי מעניין נוסף לעקרון ההתבוננות החדשה על המציאות אפשר למצוא בעבודותיו של Edward Weston

אשר משתמש באור, זוויות צילום ופרופורציות לתהליך הנקרא בעגה הצילומית "הזרה". הזרה היא טכניקה אמנותית שבה מוצגים דברים מוכרים ונפוצים בדרך מוזרה או בלתי מוכרת, כדי לאתגר את תפיסת המוכר. 

 

 

Edward Weston. Pepper No. 30. 1930

מתוך: https://www.moma.org/audio/playlist/172/2274

חדי האבחנה יוכלו להבחין בדימוי המצולם הנראה כדמות אנוש, אך זהו למעשה פלפל.

מבחינה טיפולית, תהליך ההזרה מאפשר לנו להתבונן על מציאות חיינו באופן שונה, לערער על התפיסות האוטומטיות, ולהיפתח בפני אפשרויות חדשות להבנת המציאות, וזאת דרך שימוש במאפיינים חזותיים.

יום שני בבוקר, אומרים שזה היום החם ביותר מזה 120,000 שנה (איך אפשר למדוד דבר כזה בכלל?! אבל מי מתווכח בחום כזה), בימי שני בבוקר כמו קסם כולם מסתדרים במקומותיהם סביב השולחן, בכל מזג אוויר, מצב צבירה ומצברוח, עשר אפס אפס הקבוצה מתחילה. נעים לדעת שגם אם האדמה תרעד, יש משהו יציב בקביעות הזאת. המטופלים כבר לא מתפלאים כשאני שואלת אם הטלפונים מוכנים, בהתחלה הרימו גבה, היום רגילים כבר לבקשה הזאת, טלפונים ומצלמות הם דבר שבשגרה בקבוצה הזאת. מתחילים בטיול מיינדפולנס, אותו מקום, אותו מסלול ובכל פעם מגלים משהו חדש. צילום מודע אינו עוסק בהפקת יצירת אמנות בעלת ערך חיצוני, אלא על ביטוי עצמי, נוכחות ברגע והנאה.

צילום מודע הוא האמנות של לכידת נרטיב בצילום בודד, לעצור ולהקפיא את הזמן, ובעיקר, לחשוף איך אנחנו רואים דברים. הוא מציע הזדמנות מרתקת ללכוד רגעים פשוטים ומיוחדים בתשומת לב. הזמינות הרבה של מצלמות בסמארטפונים מציעה לנו הזדמנות ליצור מערכת יחסים אינטימית הן עם פעולת הצילום והן עם הרגע עצמו.

בעקבות תהליך המודעות מתרחשים שינויים פשוטים בתפיסה שלנו - איך אנחנו רואים את העולם, חושבים ומרגישים.

משימת היום בקבוצה היא הזרה – "צלמו משהו מוכר באופן שהופך אותו לדימוי שאינו מוכר", ביקשתי. בדרך כלל יהיה מישהו שיבקש שאחזור על המשימה, יהיה מי שיתהה בשביל מה וכיצד לעשות זאת, ואני מסבירה שוב, נותנת כדוגמה את הספל שבמקרה מונח כעת על השולחן, אותו ספל שאנו רגילים להעמיד באותו אופן על השולחן ולשתות ממנו מים, מה אם נצלם אותו מזווית אחרת, אולי נתקרב או נתרחק, נעמיד אותו בכיוון אחר במקום אחר, נשנה את הפרופורציה, את הגודל אותו הוא תופס בחלל? תוך כדי ההסבר הם כבר בדרך החוצה, יש שמביטים בחשדנות ויש שכבר שועטים קדימה בשמחה. שולי, בחור צנום ושקט בחר להציג הפעם את התמונה שצילם, משטח ירוק בוהק וחלק שלרגע לא יכולתי לדמיין שזהו עלה שאחז בידו, אותו עלה שקוטף מדי בוקר כאות לחיבור מחדש עם אחיו האהוב שעץ הליבנה צמח בגינתו והלך לעולמו בדמי ימיו. אותו עלה הנושא בתוכו כאב רב, הפך כעת דרך עדשת המצלמה של שולי ללוח חלק המאפשר לו בתפיסתו להתחיל מחדש.

טלי צילמה את ידית הדלת הסגורה מרחוק כל כך וחיברה אותה לצל הגדול המוטל ממנה, עד שנדמה היה שזוהי המשוכה אותה זכרה היטב איך עברה בילדותה בתחרויות האתלטיקה בהן השתתפה וזכתה להצלחה רבה. הזיכרון המתוק עודד אותה והעלה חיוך על פניה.

וכך איש איש ותמונותיו המוכרות, ההופכות לזרות ומזמינות לסיפור חדש, בהקשר חדש, באותם חיים ממש.     

 

ובחזרה להלנה, במובנים מסוימים אפשר לומר שברגע זה הטיפול רק התחיל. בסדרה ארוכה של תרגילים עבדנו על היכולת שלה להיפרד מהתוכן המוכר, מהסיפורים שמספרת אודות עצמה, מהאופן הנוקשה בו רואה את עצמה, דרך מיקוד בצורה ובמאפיינים חזותיים והתבוננות על מציאות חייה דרך עיניים חדשות. כפי שאומר הצלם ארנסט האס - “I am not interested in shooting new things – I am interested to see things new”.

 

בהמשך התהליך הלנה הסכימה להיחשף למפגש שממנו כה נמנעה ופחדה עם החלק ה"בינוני" בתוכה, הימנעות שגבתה מחיר כבד והביאה לוויתורים רבים בחייה בשל ה"סכנה", כך חשה, מהאפשרות להכיר בחלק זה בתוכה. תהליך הטיפול ששילב עבודה אינטנסיבית בצילום איפשר לה להתקרב לייצוג חזותי של החלקים הללו ולהתיידד איתם, בקצב שלה ומתוך בחירה. דרך השפה הצילומית היא גילתה חלקים נוספים בתוכה, למדה לתת מקום לרגשותיה ושיפרה את מערכת היחסים שלה עם עצמה. אני הייתי המגשרת בינה לבין עצמה, באמצעות המצלמה עד שלא היתה זקוקה לתיווך שלי עוד.

הודעה מהלנה משכה את עיני באחד מימי החודש האחרון, תקופה ארוכה בה צילמה ושלחה לי עשרות תמונות בשבוע כחלק משיעורי הבית שלה, לעיתים היו מצטברות חמש או עשר תמונות עד שהייתי מספיקה להתפנות להתבוננות מעמיקה. אבל עברה כבר חצי שנה מפגישתנו האחרונה, ועל אף שאיפשרתי לה לפנות אלי בכל עת, לא שמעתי ממנה כלל מאז יצאה מפתח דלתי. ועכשיו, תמונה בודדה, ספסל עץ פשוט, עומד לבדו ללא איש, כשמתבוננים מקרוב רואים שבר באחד משלבי המשענת שלו, ובהודעה הבאה כיתוב: "קצת כמוני, רגילה, נורמלית, עם שבר קטן שאפשר לחיות איתו".

 

קבוצת טיפול באמצעות צילום תפתח במהלך חודש פברואר. לפרטים: https://yourkoa.co.il/pages/therapy-group