יצא לכם פעם להתרגש מיצירת אומנות? חושבים שאפשר לבכות מציור או יצירה? ספוילר – כן! גם לי זה קרה.

מה קורה לנו כשאנחנו צופים באמנות?

סמיר זכי, נוירופיזיולוג בריטי בולט בחקר הקשר בין יצירות אמנות למוח, חקר לאורך שנים את התגובות הפיזיולוגיות במוח, המשפיעות על תחושותינו ורגשותינו בחשיפה לאמנות. הוא מצא כי חשיפה ליצירות אמנות שהמתבונן ייחס להן משמעות של יפה או מכוער לוותה בפעילות עצבית רבה בקליפת המוח הקדמית.

עוד הוא טען, כי צורות ויזואליות מסוימות מעוררות רגשות מיוחדים, למשל צורות עגולות ורכות מעוררות תגובות חיוביות יותר מאשר קווים חדים.

מדעיים שונים, הציגו חיובי חיובי על מצב הרוח בעקבות מאפיינים ויזואליים שנים לאסתטיים.

אריק קנדל, זוכה פרס נובל לפיזיולוגיה משנת 2000 בספרו "רדוקציוניזם באמנות ומדעי המוח" דיבר על מנגנון החשיבה שמופעל כאשר צופים באמנות מופשטת.

אנו סורקים ציור מופשט כמו זה של מארק רותקו, באופן הרגיל אנו סורקים גירוי וויזואלי, לפי כך אנו מחפשים קישורים בין קטעי קו, אבל במקרה הזה מאמצינו כלים. האמנות המופשטת מציבה אתגר כה גדול בפני המתבונן, היא מלמדת אותנו להסתכל על אמנות, ובמובן מסוים על העולם, באופן חדש.

אמנות מופשטת מאלצת את מערכת הראייה והעיבוד החזותי שלנו לפרש דימוי שונה מהותית מסוג הדימויים שהמוח שלנו התפתחויות ורגילות לשחזר.

קנדל מתאר את ההבדל בין חשיבה למעלה" ו"מלמעלה למטה". חשיבה מלמטה למעלה כולל תהליכים נפשיים המוטמעים בנו אלפי שנים, ומבוססת על השערות כמו למשל השערה מקור אור שמגיע מעלינו הוא השמש (במשך אלפי שנים זה היה האור היחידי ומידע זה כמו "מתוכנת" במוחינו) או ההשערה שמישהו גדולה. אני חייב להיות קרוב יותר מאשר מישהו קטן בהרבה, נמצא במרחק.

חשיבה מלמטה למעלה טבועה בנו כבני, על אלפי חוויות מאלפי שנים אשר "תכתנו" אותנו, אילו חשיבה מלמעלה, לעומת זאת, מבוססת על ממוצע אדם והידע האישי שלנו בקשר בינינו מבוסס על נתונים מבוססים.

אמנות מופשטת מפרקת רבות מאבני הבניין של תהליך עיבוד חזותי, היא מערערת השערות ואף נתונים

על ידי ביטול פרספקטיבה ותיאור הוליסטי, והיא גורמת לנו לחשוב בצורה אחרת שיהיה לנו ידע קדום או נתונים להישען עליהם.

גם האמן הנרי מאטיס בנושא: "אנו קרובים יותר לשלווה עליזה על ידי הפשטה למחשבות ודמויות.
אפשר, בגלל הפחד התבוננות באמנות זו מעוררת בצופה, התגובות יהיו: "אה, אני יכול לעשות את זה בעצמי", או "זו לא אמנות".

בעוד שאמנות קלאסית כל שהיא יכולה לענות על קריטריונים יופי ומיומנות, אך היא השאלה איזו אמנות מעניינת וגורמת לנו לשינוי מוחי.

התבוננות באמנות קלאסית היא למעשה פאסיבית, כיוון שהאמן נתן לנו כבר את כל מה שהמוח שלנו מצפה ויודע אוטומטית איך להצמוד, זה נראה כמו חיים אמיתיים עם סיפור הגיוני.

אולם נקודת כיפוף הנפש שקנדל מעלה היא שאמנות מופשטת, המפשיטה את הנרטיב , את החיים האמיתיים, את הוויזואליה בסיס, דורשת פתרון בעיות פעיל. אנו מחפשים אוטומטיות דפוסים, צורות מזוהות, דמויות פורמליות בתוך ההפשטה, אנו רוצים לכפות על היצירה הסבר רציונלי, ואמנות מופשטת מתנגדת לכך.

מאמץ זה גורם למוח שלנו לעבוד בצורה שונה, קשה יותר, ברמה התת מודעת. אולי זה מה שמחייב את המוח שלהם לתפקד בצורה שונה, פחות נוחה ואוטומטית.

ובחזרה לקליניקה שלי

מכירים את זה שאנחנו יכולים להגיד למישהי קרובה "את כזו יפה, מקסימה, חכמה..." היא עדיין לא תאמין בעצמה? או למשל: "אין לך מה לכעוס עליו הוא לא עשה לך את זה בכוונה" ועדיין הוא חשוב שכל העולם נגדו?

זה כמעט בלתי אפשרי לשנות על ידי מילים בלבד, פשוט נתקלים בקיר.

שינוי קוגניטיבי מתאפשר על ידי יצירת אתגר למוח – על ידי יצירת אמנות, כתיבה, התבוננות באמנות מכוונת ומונחית.

ועוד קיום הבטחה אחרונה... זוכרים את הציור שאני בכיתי בגללו?

אני יכול לתרץ את זה בהורמונים שהשתלולו לי בגוף השביעי להריוני, אבל אם להיות כנה, כשצפיתי בציור "משפחה" של אגון שילה משנת 1918, שהוצג בתערוכה בוינה, פשוט לא יכולתי לעצור את הדמעות, משהו שם נגע לי עמוק בנשמה ופשוט נתתי להכל לצאת החוצה. לקחתי איתי את החוויה הזאת והמשכתי לבדוק עם עצמי מה התעורר שם בדיוק. זו כוחה של אמנות!

שינוי מוחי שמשפיע על התפיסה העצמית שלנו ועל המצב הרוח, מתרחש גם כאשר צורכים אמנות וגם כאשר יוצרים אמנות.

כרופאת קוגניטיבית התנהגותית ומטפלת באמנות, שמסייעת למטופלים ליצור שינוי בחייהם, אני משתמשת בכוח המדהים של האמנות, ומנתבת את הכוח האדיר שביצירה ובתבוננות לעבר שינוי קוגניטיבי.

ולסיום,

תעשו ניסוי קטן, קחו לכם זמן להתבונן על עבודותיו של מארק רוקו או אגון שילה שהוא זכרו פה, רישמו לכם מה חשבתם ומה הרגש בראשתם, מה מתעורר ומה מלווה אתכם, אילו זכרונות ודימויים עוליםכם.

*תמונה מארק רותלו מתוך אתר בריטניקה
*תמונה אגון שילה מתוך ויקיפדיה