יצא לכם פעם להתרגש מיצירת אומנות? חושבים שאפשר לבכות מציור או יצירה? ספוילר – כן! גם לי זה קרה.

מה קורה לנו כשאנחנו צופים באמנות?

סמיר זכי, נוירופיזיולוג בריטי בולט בחקר הקשר בין יצירות אמנות למוח, חקר במשך שנים את התגובות הפיזיולוגיות במוח, המשפיעות על תחושותינו ורגשותינו בחשיפה לאמנות. הוא מצא כי חשיפה ליצירות אמנות שהמתבונן ייחס להן משמעות של יפה או מכוער לוותה בפעילות עצבית רבה בקליפת המוח הקדמית.

עוד הוא טען, כי צורות ויזואליות מסויימות מעוררות רגשות ספציפיים למשל צורות עגולות ורכות מעוררות תגובות חיוביות יותר מאשר קווים חדים.

חוקרים שונים, הציגו השפעה חיובית על מצב הרוח בעקבות מאפיינים ויזואליים שנחשבים לאסתטיים.

אריק קנדל, זוכה פרס נובל לפיזיולוגיה משנת 2000 בספרו “reductionism in art and brain science” דיבר על מנגנון החשיבה שמופעל כאשר צופים באמנות מופשטת.

אנו סורקים ציור מופשט כמו זה של מארק רותקו, באופן הרגיל שאנחנו סורקים גירוי וויזואלי, על ידי כך שאנו מחפשים קישורים בין קטעי קו, אך במקרה הזה מאמצינו מסוכלים. האמנות המופשטת מציבה אתגר כה גדול בפני המתבונן, היא מלמדת אותנו להסתכל על אמנות, ובמובן מסוים על העולם, באופן חדש.

אמנות מופשטת מאלצת את מערכת הראייה והעיבוד החזותי שלנו לפרש דימוי שונה מהותית מסוג הדימויים שהמוח שלנו התפתח ורגיל לשחזר.

קנדל מתאר את ההבדל בין חשיבה "מלמטה למעלה" לבין "מלמעלה למטה". חשיבה מלמטה למעלה כוללת תהליכים נפשיים המוטמעים בנו במשך אלפי שנים, ומבוססת על השערות כמו למשל השערה שמקור אור שמגיע מעלינו הוא השמש (במשך אלפי שנים זה היה מקור האור היחידי ומידע זה כמו "מתוכנת" במוחינו) או ההשערה שמישהו גדול יותר חייב להיות קרוב יותר אלינו מאשר מישהו קטן בהרבה, ולכן נמצא במרחק.

חשיבה מלמטה למעלה טבועה בנו כבני אדם, על אלפי חוויות מאלפי שנים אשר "תכתנו" אותנו, ואילו חשיבה מלמעלה למטה, לעומת זאת, מבוססת על הניסיון והידע האישי שלנו בקשר לתופעות שונות והיא למעשה מבוססת על נתונים.

אמנות מופשטת מפרקת רבות מאבני הבניין של תהליך עיבוד חזותי, היא מערערת השערות ואף נתונים

על ידי ביטול פרספקטיבה ותיאור הוליסטי, והיא גורמת לנו לחשוב בצורה אחרת מבלי שיהיה לנו ידע קדום או נתונים להישען עליהם.

גם האמן הנרי מאטיס התייחס לכך ואמר: "אנו קרובים יותר לשלווה עליזה על ידי הפשטה למחשבות ודמויות. פישוט הרעיון להשגת ביטוי של שמחה זה המעשה היחיד שלנו כאמנים".
לעיתים, בגלל הפחד שהתבוננות באמנות זו מעוררת בצופה, התגובות יהיו: "אה, אני יכול לעשות את זה בעצמי", או "זו לא אמנות".
 

בעוד שאמנות קלאסית קל להבין והיא יכולה לענות על קריטריונים של יופי ומיומנות, אך השאלה היא איזו אמנות מעניינת וגורמת לנו לשינוי מוחי.

התבוננות באמנות קלאסית היא למעשה פאסיבית, כיוון שהאמן נתנן לנו כבר את כל מה שהמוח שלנו מצפה ויודע אוטומטית כיצד להצמודד, זה נראה כמו חיים אמיתיים עם סיפור הגיוני.

אולם נקודת כיפוף הנפש שקנדל מעלה היא שאמנות מופשטת, המפשיטה את הנרטיב , את החיים האמיתיים, את הוויזואליה הצפויה, דורשת פתרון בעיות פעיל. אנו מחפשים אוטומטית דפוסים, צורות מזוהות, דמויות פורמליות בתוך ההפשטה, אנו רוצים לכפות על היצירה הסבר רציונלי, ואמנות מופשטת מתנגדת לכך.

מאמץ זה גורם למוח שלנו לעבוד בצורה שונה, קשה יותר, ברמה התת מודעת. זו אולי הסיבה שאנשים מוצאים אמנות מופשטת כיותר מאיימת וממהרים לפטור אותה, כיוון שזה מחייב את המוח שלהם לתפקד בצורה שונה, פחות נוחה ואוטומטית.

ובחזרה לקליניקה שלי

מכירים את זה שאנחנו יכולים להגיד למישהי קרובה "את כזאת יפה , מקסימה, חכמה..." והיא עדיין לא תאמין בעצמה? או למשל:  "אין לך מה לכעוס עליו הוא לא עשה לך את זה בכוונה" ועדיין הוא יחשוב שכל העולם נגדו?

אז זהו שכשמדברים אל מחשבות אוטומטיות כל כך מקובעות ומושרשות זה כמעט בלתי אפשרי לשנות אותן על ידי מילים בלבד, פשוט נתקלים בקיר.

שינוי קוגניטיבי מתאפשר על ידי יצירת אתגר למוח – על ידי יצירת אמנות, כתיבה, התבוננות באמנות מכוונת ומונחית.

ועוד קיום הבטחה אחרונה...זוכרים את הציור שאני בכיתי בגללו?

אני יכולה לתרץ את זה בהורמונים שהשתוללו לי בגוף בחודש השביעי להריוני, אבל אם להיות כנה, כשצפיתי בציור "משפחה" של אגון שילה משנת 1918, שהוצג בתערוכה בוינה, פשוט לא יכולתי לעצור את הדמעות, משהו שם נגע לי עמוק בנשמה ופשוט נתתי להכל לצאת החוצה. לקחתי איתי את החוויה הזאת והמשכתי לבדוק עם עצמי מה התעורר שם בדיוק. זוהי כוחה של אמנות!

שינוי מוחי שמשפיע על התפיסה העצמית שלנו ועל מצב הרוח, מתרחש גם כאשר צורכים אמנות וגם כאשר יוצרים אמנות.

כמטפלת קוגניטיבית התנהגותית ומטפלת באמנות, שמסייעת למטופלים ליצור שינוי בחייהם, אני משתמשת בכוח המדהים של האמנות, ומנתבת את הכוח האדיר שביצירה ובהתבוננות לעבר שינוי קוגניטיבי.

ולסיום,

תעשו ניסוי קטן, קחו לכם זמן להתבונן על עבודותיו של מארק רותקו או אגון שילה שהוזכרו פה, רישמו לכם מה חשבתם ומה הרגשתם, מה מתעורר ומה מלווה אתכם, אילו זכרונות ודימויים עולים בראשכם.

*תמונה מארק רותלו מתוך אתר בריטניקה
*תמונה אגון שילה מתוך ויקיפדיה