*תמונת נושא מ wikipedia
"גועל נפש", ביטוי כל כך שגור בישראליות, הוא גם הכינוי הנפוץ של דמות רקע בסיטקום האהוב "קופה ראשית", תפקידה המרכזי בסיטקום הוא לזרוק לחלל האוויר את צמד המילים "גועל נפש" ולהצחיק את צופיה האדוקים של הסדרה, בדיחה שמשום מה תפסה גם להפתעת הכותבים, ונשארה כדמות קבועה שכמו מזכירה לנו מדי פעם צדדים אפלים ושוליים. בעונה השלישית החליטו היוצרים שלא טוב היות ה'גועל נפש' לבדה, והחליטו לברוא לה זיווג, הלוא הוא 'בושה וחרפה'. "'בושה וחרפה' הוא דמות משלימה ל'גועל נפש'", מסביר זוהר, מכותבי הסדרה, "אני לא חושב שיש לו חיים בלעדיה".
המפגש הראשון בין גועל נפש לבושה וחרפה -
החיבור בין גועל לבושה הוא כל כך טבעי ואוטומטי, בשורות הבאות אנסה להרהר בו.
מדוע אנו כה נמשכים ומסתקרנים ויחד עם זאת גם כל כך נרתעים מכל מה שמכוער ומגעיל? הרי כולנו יצורים אנושיים אוכלים ומפרישים, גופינו משתנה ומתבלה ללא הרף. שימו לב מה עולה בראשכם עם קריאת המילים: כיעור, ריקבון, תולעים, עובש, סרחון, הפרשות...האם גבותיכם מתקרבות זו לזו כלפי, העיניים מצטמצמות, אולי אפילו מופיעות תנועות ידיים וגוף המבקשות להרחיק או להתגונן מהגירוי, הפה נפתח ומתעוות, הלשון נשלחת החוצה. כל אלה תגובות הגנתיות, תוצאה של אבולוציה תרבותית ביחס לגרויים מבחילים, אשר גורמים לפעילות של האינסולה, אזור בקליפת המוח, (משערים שתפקיד האינסולה בעיבוד גירויי גועל מקביל לזה של האמיגדלה במצבי פחד). גועל הוא רגש ליבה חזק ואוניברסלי המתעורר בתגובה לגירויים כהפרשות הגוף, לכלוך, סימני דלקת ומחלה, חרקים ומזון רקוב, ומופעל באופן אוטומטי במטרה להגן עלינו מפני הרעלה. מבחינה ביולוגית קיימת סברה שתחושת גועל התפתחה במקור אצל בני אדם כתגובה למזון שעלול להזיק לנו. הרמזים החזותיים לנוכח חומרים מעוררי גועל מכינים את הגוף להילחם בחומרים אלה באמצעות תגובות גופניות כיריקה, הקאה וכד'.
כדי להעמיק עוד בהבנה של רגש זה ובתפקידו במערכת הרגשית שלנו, מעניין לבדוק מהו הרגש ההופכי לגועל. "אני חושבת שהתשובה לכך היא אמון", אומרת רוזנבלום (2022), האפשרות שאמון, ולא משיכה, הוא ההיפך מגועל ודחייה, קשורה לכך שגועל מתעורר אצלנו בתגובה לתחושה שאנחנו נמצאים בסכנת הרעלה, ואמון מתעורר אצלנו בתגובה לתחושה שקרבה לאדם כלשהו היא בטוחה. הבנה זו מחזקת את התפקיד של רגש הגועל כהגנה הישרדותית נחוצה. זהו למעשה הכיעור כשלעצמו, המעורר באופן ביולוגי את התגובות שתוארו, והוא רק אחת משלושת תופעות הכיעור כפי שתוארו על ידי אומברטו אקו בספר "תולדות הכיעור" (2013), ואולי גם המובן ביותר. אקו מונה שני סוגי כיעור נוספים:
כיעור צורני - הבא לידי ביטוי בחוסר איזון ביחסים האורגניים שבין חלקי השלם, למשל אדם ללא שיניים, העובדה ששיניים היו אמורות להימצא בפיו מפריעה לנו, וגורמת לנו לתגובה רגשית מתוך הקושי לקבל את חוסר השלמות של השלם. לכן יש שוני בין תגובה רגשית לגועל, שמתעורר למראה ריקבון או חרק לבין תגובה רגשית שמתעוררת לנוכח חוסר פרופורציות.
התופעה השלישית היא כיעור אמנותי, שהיא תיאור אמנותי של שניהם. מתוך כך אפשר לומר כי יש שוני בין תגובה רגשית לגועל, שמתעורר למראה חרק נוטף ריר או חתיכת פרי רקוב, ובין תיאור אדם חסר פרופורציות נכונות או קביעה שיצירת דיוקן מסוימת היא מכוערת, היות שעבודת היצירה עצמה אינה טובה. (אקו, 2013). מה הסיבה עם כך לסלידה העזה כל כך המתעוררת בנו לנוכח כיעור צורני, ואולי הוא מעורר בנו גם סקרנות רבה?
בעבר כיעור תואר רק כהיפוכו של היופי, אך למעשה יש לו אוטונומיה משל עצמו. עוד מראשית התרבות מאז ומתמיד ליצורים מוזרים ומפלצות היה תפקיד, אולי דווקא משום כיעורם. בעולם האלכימיה מפלצות סימלו את התהליכים השונים הדרושים להשגת אבן הפילוסוף, או את הסם המבטיח חיים ארוכים. וגם מאוחר יותר יצורים שטניים תוארו כנושאי סוד, ובעלי יכולת מיוחדת להטיל קסמים, לרקוח שיקויים ולעשות מעשי כשפים. באגדות ומסורות עתיקות בשנים, תענוגות ועינויים, עיסוק במוות ומין, יצרים ודחפים, אכזריות ועינויים, כמיהות וסודות יוצגו על ידי דמויות מוזרות וכעורות. לדמויות הללו יש רשות לייצג ולבטא את כל מה שהאדם היפה, הבריא והמוסרי אינו יכול להרשות לעצמו. סוכני התרבות מעבירים לנו מסרים דרך סיפורים וסרטים, ודמויות אייקוניות משתרשות בזכרוננו כמפתח להבין את המציאות.
בתרבות ובאמנות ניתן לזהות חלוקה שלושה ייצוגים לדמויות ה"מכוערות": רשעות, אומללות וחולי.
המכוער הארור - מתואר בספרות ובאמנות כנבל שטני, אפל ורשע, אשר על אף הבעתו והסבל שגורם, קוסמים ומושכים אותנו בסקרנות. הוא מיוצג על ידי דמויות כמו ווטרן, הפושע המסוכן והאסיר הנמלט מהסיפור המפורסם "אבא גוריו" של בלזאק, האדם הצוחק של ויקטור הוגו (שלימים היווה השראה לדמותו של הג'וקר), אדם שפרצופו הושחת לכדי חיוך תמידי, מבלה את חייו בשולי החברה ויוצא למאבק בבעלי הכוח.
המכוער והאומלל - דמויות אשר מייצגות דעיכה וכיעור גרוטסקי ומעוות. מיוצג על ידי דמויות כמו: כמו קוזימודו (הגיבן מנוטרדאם) של ויקטור הוגו, המפלצת של פרנקשטיין, הדיוקן של דוריאן גריי בספרו של אוסקר ווילד, המגולל את סיפורו של צעיר המוכר את נשמתו תמורת נעורים ויופי נצחיים. גיבור הרומן הוא דוריאן, הדוניסט קצר רוח וחסר מוסר שאינו משתנה כלל, בעוד תמונתו מזדקנת והופכת דוחה יותר ויותר עם השנים.
המכוער החולה - דמויות אשר מייצגות את הכיעור, ויחד עם זאת המשיכה והסקרנות למראה הגוף החולה, הפצוע, הגווע והמעוות, עד לדעיכתו הסופית ומותו. היטיב לתאר זאת פרנץ קפקא בסיפורו "רופא כפרי" בו מתאר את הנער החולה: "בצד הימני של גופו, במותן, נפער פצע בגודל כף יד. צבעו גוני גונים של ורוד, כהה בעומקו, מבהיר והולך כלפי השוליים, חספוס פניו עדין, הדם נקווה בו באופן לא שווה, הוא פתוח כמכרה עילי. כך מרחוק. מקרב מתברר שהמצב חמור אף יותר. מי יוכל לראות זאת ולא לשרוק חרש? תולעים, שעוביין ואורכן כשל זרתי, ורודות מטבע ברייתן וגם מרוססות בדם, לכודות בעומק הפצע, מתפתלות בראשים קטנים לבנים ובהמון רגליים קטנות אל האור..."
ללא ספק תיאורים קשים ומבחילים התורמים לתחושת סלידה ואימה לצד סקרנות ומשיכה. יתכן שאנו כל כך מבוהלים ממפגש קרוב או אפילו הזדהות עם החלקים הדוחים והפגיעים הללו ונזקקים לאמצעי הרחקה? הרי הגידם, המגוחך, הנבל, המזדקן, הם למעשה גם כל אחד מאיתנו.
..."אני הילדה בת ה- 12
פליטה על סירה קטנה,
שזרקה עצמה ללב האוקיינוס
לאחר שנאנסה על ידי פיראט הים
ואני הוא הפיראט
ליבי עדיין אינו מסוגל לראות
ולאהוב..."
כותב טיך נאת האן , אחד ממורי הזן המוכרים בעולם, משורר, פעיל שלום וזכויות אדם בשירו "אנא קרא לי בשמותיי האמיתיים", ומזמין אותנו להתחבר לחלקים האכזריים והתוקפניים המתקיימים גם בתוך עצמנו. במילים אחרות נאת האן קורא לנו לחיות חיים אותנטיים מתוך קבלת המרכיבים האנושיים בעצמנו.
אז מהם חיים אותנטיים?
אותנטיות קיומית היא מושג מהפסיכולוגיה והפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית היוצא מתוך ההנחה שההוויה של קיומנו היא ארעית ומשתנה תדיר, ללא קרקע יציבה וברורה וביסודה אין וריק. העובדה שבכל רגע קיים חופש לבחור בין מספר אפשרויות ולהיות שותפים ליצירת הרגע הבא, מגלמת את משמעות הקיום האותנטי, אשר מדגיש את יסוד המודעות לשינוי ואת חופש הבחירה, לצד מפגש עם הדאגות האוניברסליות והאימה הקיומית השוכנות בלב כל יצור אנושי. עפ"י הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית בריאות נפשית כרוכה דווקא במידה מסוימת של חרדה טבעית שמשמעותה שהאדם חי את חייו באופן אותנטי ומחובר. דווקא כאשר אנחנו מנסים להתגונן מפני החרדה הקיומית ולבטל את השפעתה על חיינו מתעוררת חרדה נוירוטית שמובילה לסבל פסיכולוגי. דווקא אנשים המאמצים דפוסים לא אותנטיים, ועושים כל שביכולתם כדי להימנע ממפגש ישיר עם החרדות הקיומיות הם אלה שעלולים לפתח תסמינים של מצוקה. (דוידוב, י'. רוסו-נצר, פ', 2022). כלומר, אותנטיות היא מפגש בין המודעות לחרדות הקיומיות לבין החירות ואפשרות הבחירה המתאפשרת על ידי מודעות זו. "בחירה הכרחית שניצבת בפני כולנו: האם לדבוק בבטחון המדומה של רעיונותינו הקבועים והשקפותינו השבטיות, על אף שהם מעניקים לנו סיפוק רגעי בלבד, או התגבר על הפחד שלנו ולקפוץ אל המים של החיים האותנטיים" - פמה צ'ודרון. חקירה אישית פנימית בנוגע למידת האותנטיות בחיים האישיים, מתאפשרת בתהליך טיפולי, אפשר להתקרב לרעיון הזה גם דרך אמנות.
כיעור באמנות
שאלת האסתטיקה מתוך ביטוי מציאות ריאליסטי נשאלת בצורות רבות של אמנות וקצרה היריעה מלהכיל. אפשר לומר שבאופן כללי האסכולה של ציור מופשט מתארת באופן מובהק תהליך הפשטה (abstraction) אשר מגיעה מהפועל הלטיני שמשמעותו "להסיר, להשיל, לפשוט" סממנים חיצוניים של יופי ואסתטיקה. דמויות כמו הופשטו מעורן ונחשפו במערומיהן, ללא הגנות, ללא סיפורים אודות עצמם, באופן פגיע ואותנטי, כך גם מקומות ויחסים. דוגמה בולטת למגמה זו הוא הצייר ג'קסון פולוק. לאחר עשור שבו צייר נופים כפריים, הוא נטש את דרך הציור הקונסרבטיבית (שימוש במכחול טבול בצבע), ועבר להשפריץ צבע על בדי קנבס גדולים המונחים על הרצפה. פולוק השתייך לזרם ציירים שעבדו בשיטת ציור הפעולה: ציור שנוצר כשהרציונל אינו מפקח על הרגש כלל - לפי שיטה זו, הניסיון הוא לייצר דימוי המשוחרר ממגבלות ההגיון. ציורו המפורסם "ציור קיר" הוא הציור הגדול ביותר שצייר פולוק: 2.44 מטר גובה ו־6 מטר רוחב. פולוק עצמו תיאר את הציור כ"צעדה פרועה של כל החיות במערב האמריקאי, פרות, סוסים אנטילופות ובופאלו. כולם שועטים על פני השטח הארור". בציוריו פולוק כמו מסיר סממנים חיצוניים של יופי ומציג בפנינו חיות ובני אדם באופן האותנטי והחשוף ביותר, ובמובן זה אולי גם חושף את כיעורן. המבקר קלמנט גרינברג תיאר פעם את האקספרסיוניזם המופשט של ג'קסון פולוק כ"לא מפחד להיראות מכוער", והוסיף: "כל אומנות מקורית עמוקה נראית מכוערת בהתחלה".
'ציור קיר'', ג'קסון פולוק, 1943
אך גם כ 500 שנה לפני כן, ניתן למצוא עיסוק בשאלות אלה, ביטוי נוסף ומעניין לאמנות החושפת במערומיה את האנושיות על פגימותה ניתן לראות בציור "איש זקן ונכדו" שצייר דומניקו גירלנדיו כבר במאה ה 15. בסגנונו הריאליסטי הרדיקלי חושף בפנינו את הבלות והזיקנה בצורה ישירה ונוקבת, ואלי דווקא מתוך כך גם מעוררת חיבה וחמלה.
*צילום מתוך ויקיפדיה
וחזרה לימנו אנו, בתנועת הדאדא קסם הכיעור נבע מאהדת הגרוטסקי, היה זה מרסל דושאן שהוסיף שפם לרפרודוקציה של המונה ליזה. קבוצת ה NO ART! (שהיום יש הרואים כזרם של הנאו דאדא) הוקמה בשנות ה 50 של המאה הקודמת על ידי האמן בוריס לוריא, כאלטרנטיבה בוטה הן למופשט האמריקאי והן לפופ־ארט. הם עשו שימוש בזבל, בשאריות ובעודפי הייצור, בפסולת בניין ומדיה, באריזות מוצרים, הציגו יצירות וולגריות ומתריסות, ועסקו בנושאים כמו הרס, מוות, לכלוך וכאוס. יצירות שללא ספק עד היום מעוררות סקרנות לצד סלידה.
בוריס לוריא וסם גודמן, פסל צואה, 1964
אמני האוונגרד הציגו לפעמים את הכיעור כשלעצמו והכיעור הפורמלי, ולפעמים פשוט עיוותו את הדימויים שלהם, אולם הציבור ראה בעבודותיהם דוגמאות לכיעור אמנותי. הם לא ראו בהם תיאור יפה של דברים מכוערים, אלא תיאור מכוער של המציאות (אקו, 2013). דוגמה לכך היא ציורי הנשים של פיקאסו, אשר לא ראו בהן העתקה נאמנה של אישה מכוערת, אלא תיאור מכוער של אישה. ובכך, השתמש באמנות לחקור, להעלות שאלות, להטיל ספקות, לפרק ולהגדיר מחדש מושגים של יופי, נשיות ואסתטיקה.
כאמור, קצרה היריעה מלהכיל ייצוגים של כיעור וגועל באמנות ומשמעותם, אך ללא ספק האמנות מעוררת מחשבות ורגשות כאשר מציבה בפנינו כיעור אמנותי מסוגים שונים. ואם כך זוהי רק הזמנה עדינה להתקרב לכיעור ולפגימות שיש בכל אחד מאיתנו, המספרים לנו על היותנו בני אנוש, על סופיות החיים, על חולשותינו, על הדאגות הקיומיות: הפחד מאיבוד שליטת, דאגת המוות, דאגת הבדידות והפחד לאבד את הדרך ולהיות חסר משמעות. זהו הבסיס לחיים אותנטיים ואולי אף יפים יותר בדרכם. כפי שאמר קאמי - "מהו האושר כי אם התאמה אמיתית בין אדם לבין אורח חייו?"
ואסיים, איך לא באגדה הממחישה יותר מכל את המפגש עם המכוער והפגום, הלוא היא "היפה והחיה שיש הסוברים כי מאחוריה עומד סיפורם האמיתי של קתרין ופטרוס אשר התחולל באמצע המאה ה-16 בצרפת, בליל ההכתרה של המלך הנרי השני, קיבל מתנה יוצאת דופן ביותר - "אדם פרא" כלוא בכלוב. באותה עת, ענקים, גמדים ואחרים שנבדלו פיזית מהנורמה נתפסו כקוריוזים שיש לסחור בהם כסמלי סטטוס. "אדם הפרא", ובשמו המקורי פדרו, ככל הנראה סבל ממצב גנטי תורשתי נדיר המתבטא בצמיחת שיער מסיבית בכל חלקי הגוף ובפרט על עור הפנים, הצמיחה הבלתי מרוסנת גורמת לשיער להיראות כפרווה סמיכה. נדירות מצבו של פדרו הפכה אותו ל"מתנה" מוערכת במיוחד עבור המלך. לפדרו ניתן שם חדש, לטיני – פטרוס. וכניסוי, הנרי השני הבטיח לפטרוס השכלה של אציל. עם מותו של הנרי, אשתו החליטה שפטרוס צריך גם להתחתן, כדי לראות אם אפשר לייצר עוד "אנשי פרא" כמוהו. היא בחרה לאשתו אישה בשם קתרין, אשר לא ראתה את החתן שלה ולא הייתה מודעת מי יהיה בעלה לעתיד עד לטקס החתונה בפועל. שנה לאחר החתונה, קתרין ילדה את ילדה הראשון - ילד, ללא שעירותו של פטרוס. גם ילד השני לא ירש את מצבו של אביו. עם זאת, הילדים השלישי והרביעי של הזוג היו שעירים, וככל הנראה סבלו מהיפרטריכוזיס (שנקראת גם תסמונת איש הזאב). קתרין ופטרוס טיילו באירופה עם צאצאיהם השעירים, והיו מקור לעניין עבור אצילים. ציורים של משפחתם בלבוש רשמי, ניתנו לעתים קרובות כמתנות בחברה הגבוהה. למרות ש"היפה והחיה", של דיסני מציג את החיה שהופכת לנסיך נאה בכוח האהבה, לאיחוד של קתרין ופטרוס לא הייתה אותה מסקנה נוחה. ובכל זאת, ייצוגים של בני הזוג מתארים אותם כאוהבים - דיוקן מיניאטורי אחד התלוי כעת בגלריה הלאומית לאמנות D.C. מציג את קתרין ופטרוס, כשידה מונחת בחיבה על כתפו.
בשונה מהגרסה של דיסני, פטרוס לא הפך לנסיך יפהפה בעיני כל, אלא רק בעיניה של זו שלמדה לאהוב אותו ולא לחשוש מפניו.
מקורות:
אקו א'. (2013). תולדות הכיעור. כנרת זמורה ביתן, מוציאים לאור
דוידוב, י', רוסו-נצר, פ'. (2022). אותנטיות קיומית בתיאוריה ובמעשה. הוצאת רסלינג
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/syimolyj6