*תמונה נושא מויקיפדיה
"גועל נפש", ביטוי כל כך שגור בישראליות, הוא גם הכינוי הנפוץ של דמות רקע בסיטקום האהוב "קופה ראשית", תפקידה המרכזי בסיטקום הוא לזרוק לחלל האוויר את צמד המילים "גועל נפש" ולהצחיק את צופיה האדוקים של הסדרה, בדיחה שמשום מה. תפסה גם להפתעת הכותבים, ונשארה כדמות קבועה כמו מזכירה לנו מדי פעם צדדים אפלים ושוליים. בעונה השלישית החברות היוצרים שלא טוב היות ה'גועל נפש' לבדה, והחליטו לברוא לה זיווג, הלוא הוא 'בושה וחרפה '. "'בושה וחרפה' הוא דמות משלימה ל'גועל נפש'", מסביר זוהר, מכותבי הסדרה, "אני לא חושב שיש לו חיים בלעדיה".
המפגש בין הראשון גועל נפש לבושה וחרפה -
החיבור בין גועל לבושה הוא כל כך טבעי ואוטומטי, בשורות הבאות אנסה להרהר בו.
למה אנו כה נמשכים ומסתקרנים ויחד עם זאת גם כל כך נרתים מכל מה שמכוער ומגעיל? הרי הכל ייצור אנושיים אוכלים ומפרישים, גופינו משתנה ומתבלה ללא הרף. שימו לב מה עולה בראשכם עם קריאת מילים: כיעור, ריקבון, תולעים, עובש, סרחון, הפרשות...האם גבותיכם מתקרבות זו לזו כלפי, העיניים מצטמצמות, אולי אפילו מופיעות תנועות ידיים וגוף המבקשות להרחיק או להתגונן מהגירוי, הפה. נפתח ומתווה, הלשון נשלחת החוצה. כל אלה תגובות הגנתיות, תוצאה של אבולוציה תרבותית יחס לגרויים מבחילים, אשר גורמים לפעילות של האינסולה, אזור בקליפת המוח, (משערים שתפקידי האינסולה בגירויי גועל מקביל לזה של האמיגדלה במצבי פחד). גועל הוא רגש ליבה חזק ואוניברסלי המתעורר בתגובה לגירויים כהפרשות גוף, לכלוך, סימני דלקת ומחלה, חרקים ומזון רקוב, ומופעל באופן אוטומטי במטרה להגן עלינו מפני הרעלה. מבחינה ביולוגית יש סברה שתחושת גועל התפתחה במקור אצל בני אדם כתגובה למזון שעל להזיק לנו. הרמזים החזותיים לנוכח וחומר מעוררי גועל מכינים את הגוף להילחם בחומרים אלה באמצעות תגובות גופניות כיריקה, הקאהד'.
כדי להעמיק עוד בהבנה של רגש זה ובתפקיד ומערכת הרגשית שלנו, מעניין לבדוק מהו הרגש ההופכי לגועל. "אני חושבת שהתשובה לכך היא אמון", רוזנבלום (2022), אפשרות שאמון, ולא משיכה, הוא ההיפך מגועל ודחייה, קשורה לכך שגועל מתעורר אצלנו בתגובה למשמעות שיש בסכנת הרעלה, ואמון יתעורר אצלנו בתגובה לתחושת שקרבה לאדם. היא בטוחה . הבנה זו מחזקת את התפקיד של רגש הגועל כהגנה הישרדותית נחוצה. הוא למעשה הכיעור כשלעצמו , מעורר באופן ביולוגי את התגובות שתוארו, והוא הכי עור כפי שתוארו על ידי אומברטו אקו בספר "תולדות הכיעור" (2013), אולי גם המובן ביותר. אקו מונה שני סוגי כיעור:
כיעור צורני - הבא לידי ביטוי בחוסר איזון להיראות האורגניים שבין חלקי השלם, למשל אדם ללא שיניים, ששיניים היו אמורות למצוא בפיו מפריעה לנו, וגורמת לנו לתגובה רגשית מתוך הקושי לקבל את חוסר השלמות של השלם. לכן יש שוני בין תגובה רגשית לגועל, שמתעורר למראה ריקבון או חרק תגובה רגשית שמתעוררת לנוכח חוסר פרופורציות .
התופעה השלישית היא כיעור אמנותי , שהיא תיאור אמנותי של שניהם . מתוך כך אפשר לומר כי יש שוני בין תגובה רגשית לגועל, שמתעורר למראה חרק נוטף ריר או חתיכת פרי רקוב, ובין תיאור אדם חסר פרופורציות נכונות או קביעה שיצירת דיוקן יחיד היא מכוערת, היות שעבודת היצירה עצמה אינה טובה. (אקו, 2013). מה מה קורה עם כך ללידה העזה כל כך המית בנוכח כיעור צורני, אולי הוא יעורר בנו גם סקרנות רבה?
בעבר כיעור תואר רק כהיפוכו של היופי, אך למעשה יש לו אוטונומיה משל עצמו. עוד מראש התרבות מאז ומתמיד ליצור מוזרים ומפלצות הייתה תפקיד, אולי בגלל כיעורם. בעולם האלכימיה מפלצות סימלו את התהליכים הדרושים להשגת אבן הפילוסוף, או את הסם הבטיח חיים ארוכים. וגם מאוחר יותר יותר יצורים תוארו כנושאי סוד, ובעלי יכולת מיוחדת להטיל קסמים, לרקוח שיקויים ולעשות מעשי כשפים. באגדות ומסורות עתיקות עתיקות, תענוגות ועינויים, עיסוק במוות ומין, יצרנים ודחפים, אכזריות ועינויים, כמיהות וסודות יוצגו על ידי דמויות מוזרות וכעורות. לדמויות הללו יש רשות לאפשר ולבטא את כל מה שהאדם היפה, הבריא והמוסרי אינו יכול להרשות לעצמו. סוכני התרבות מעבירים לנו מסרים דרך סיפורים וסרטים, ודמויות אייקוניות משתרשות בזכרוננו כמפתח להבין את המציאות .
בתרבות ובאמנות ניתן לזהות חלוקה שלושה ייצוגים לדמויות ה"מכוערות": רשעות, אומללות וחולי.
המכוער הארור - מתואר בספרות ובאמנות כנבל שטני, אפל ורשע, אשר על אף הבעתו והסבל שגורם, קוסמים ומושכים אותנו בסקרנות. הוא מיוצג על ידי דמויות כמו ווטרן, הפושע המסוכן והאסיר הנמלט מהסיפור המפורסם "אבא גוריו" של בלזאק, האדם הצוחק של ויקטור הוגו (שלימים היווה השראה לדמותו של הג'וקר), אדם שפרצופו הושחת לכדי חיוך תמידי, מבלה את חייו בשולי. החברה ויוצאת למאבק בבעלי הכוח.
המכוער והאומלל - דמויות אשר מראות דעיכה וכיעור גרוטסקי ומעוות. מי מוצג על ידי דמויות כמו: כמו קוזימודו (הגיבן מנוטרדאם) של ויקטור הוגו, המפלצת של פרנקשטיין, הדיוקן של דוריאן גריי בספרו של אוסקר ווילד, מגולל את הסיפור של צעיר המוכר את נשמתו של נעורים ויופי נצחיים. גיבור הרומן הוא דוריאן, הדוני קצר רוח וחסר מוסר שאינו משתנה כלל, בעוד תמונתו מזדקנת והופכת דוחה יותר עם השנים.
המכוער החולה - דמויות אשר מייצגות את הכי עור, ויחד עם זאת המשיכה והסקרנות למראה גוף החולה, הפצוע, הגווע והמעוות, עד לדעיכתופית ומותו. היטיב לתאר זאת פרנץ קפקא בסיפורו "רופא כפרי" בו מתאר את הנער החולה: "בצד הימני של גופו, במותן, נפער פצע בגודל כף יד. צבעו גוני גונים של ורוד, כהה בעומקו, מבהיר והולך כלפי השוליים, חספוס פניו עדין, דם נקווה בו באופן לא שווה, הוא פתוח כמכרה עילי. כך מרחוק. מקרב מקרב סיכון אף יותר. אני יכול לראות זאת ולא לשרוק חרש? תולעים, שעוביין ואורכן זרתי, ורודות מטבע ברייתן וגם מרוססות בדם, לכודות בעומק הפצע, מתפתלות בראשים. קטנים לבנים ובהמון רגליים קטנות אל האור..."
ללא ספק תיאורים קשים ומבחילים התורמים לתחושת סלידה ואימה לצד סקרנות ומשיכה. יתכן שאנו כל כך מבוהלים ממפגש קרוב או אפילו הזדהות עם החלקים הדוחים והפגיעים הללו ונזקקים לאמצעי הרחקה? הרי הגידם, המגוחך, הנבל, המזדקן, הם למעשה גם כל אחד מאיתנו.
... "אני הילדה בת ה- 12
פליטה על סירה קטנה ,
שזרקה עצמה ללב האוקיינוס
לאחר שנאנסה על ידי פיראט הים
ואני הוא הפיראט
אני עדיין לא מסוגל לראות
ולאהוב ..."
כותב טיך נאת האן , אחד ממורי הזן המוכרים בעולם, משורר, פעיל שלום וזכויות אדם בשירו "אנא קרא לי בשמות האמיתיים", ומזמינים אותנו להתחבר לחלקים האכזריים והתוקפניים המתקיימים גם בתוך עצמנו. במילים אחרות נאת האן קורא לנו לחיות חיים אותנטיים מתוך קבלת המרכיבים אנשים בעצמנו.
אז מהם חיים אותנטיים?
אותנטיות קיומית היא מושג מהפסיכולוגיה והפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית היוצאת מתוך ההנחה שההוויה של קיומנו היא ארעית ומשתנה תדיר, ללא קרקע יציבה וברורה וביסודה אין וריק. כל שבכל רגע קיים חופש לבחור בין מספר אפשרויות ולהיות שותפים ליצירת הרגע הבא, מגלמת את משמעות הקיום האותנטי, אשר מדגיש את הבסיס לשינוי וחופש הבחירה, לצד מפגש עם הדאגות האוניברסליות והאימה הקיומית השוכנות בלב. כל יצור אנושי. עפ"י הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית בריאות נפשית כרוכה ספציפית של חרדה טבעית שמשמעותה שהאדם את חייו באופן אישי ומחובר. חרדה נוירוטית שמובילה לסבל פסיכולוגי. אנשים דווקא המאמצים דפוסים לא אותנטיים, ועושים כל שביכולתם כדי ממפגש ישיר עם החרדות הקיומיות הם אלה שעלולים לפתח תסמינים של מצוקה . (דוידוב, י'. רוסו-נצר, פ', 2022). כלומר, אותנטיות היא מפגש בין חשיבות לחרדות הקיומות ואפשרויות הבחירה המתאפשרת על ידי מודעות זו. "בחירה הכרחית שניצבת בפניהם: האם לדבוק בבטחון המדומה של רעיונות הקבועים והשקפותינו השבטיות, על אף שהם מעניקים לנו סיפוק רגעי בלבד, או התגבר על הפחד ולקפוץ אל המים של החיים האותים" - פמה צ'ודרון. חקירה פנימית שלנו בנוגע לרמה גבוהה של האותנטיות, מתאפשרת טיפולי טיפול, אפשר להתקרב לרעיון הזה גם דרך אמנות.
כיעור באמנות
שאלת האסתטיקה מתוך ביטוי מציאות ריאליסטי נשאלת בצורות רבות של אמנות וקצרה היריעה מלהכיל. אפשר לומר שבאופן כללי האסכולה של ציור מופשט מתארת באופן מובהק תהליך הפשטה (abstraction) אשר מגיע מהפועל הלטיני שמשמעותו "להסיר, להשיל, לפשוט" סממנים חיצוניים של יופי ואסתטיקה. דמויות כמו הופשטו מעורן ונחשפו במערומיהן, ללא הגנות, ללא סיפורים אודות אנשים, באופן פגיע ואותנטי, כך גם מקומות ויחסים. דוגמה בולטת למגמה זו הוא הצייר ג'קסון פולק. לאחר עשור שבו צייר נופים כפריים, הוא נטש את דרך הציור הקונסרבטיבית (שימוש במכחול טבול בצבע), עבר להשפריץ צבע על בדי קנבס גדולים המונחים על הרצפה . פולוק השתייך לזרם שירים שעבדו בשיטת ציור פעולת: ציור צי צי הרציונל אינו ממך על הרגש כללי - לפי שיטה זו, שחק הוא משתמש דימוי המשוחרר ממגבלות ההגיון . ציורו המפורסם " ציור" הוא הציור הגדול ביותר שצייר פולק: 2.44 מטר גובה ו-6 מטר רוחב . פולוק עצמו תיאר את הציור כ"צעדה פרשה של כל החיות במערב האמריקאיות, פרות, סוסים אנטילופות ובופאלו. כולם שועטים על פני השטח הארור ". בציוריו פולוק כמו מסיר סממנים חיצוניים בפנים של יופי ומציגנו חיות ובני אדם באופן האותנטי והחשוף ביותר, ובמובן זה אולי גם חושף את כיעורן. המבקר קלמנט גרינברג תיאר פעם את האקספרסיוניזם המופשט של ג'קסון פולק כ"לא מפחד להיראות מכוער", והוסיף: "כל אומנות מקורית עמוקה נראית מכוערת בהתחלה ".
' ציור קיר'', ג'קסון פולק, 1943
אך גם כ 500 שנה לפני, ניתן למצוא עיסוק בשאלות אלה, ביטוי נוסף ומעניין לאמנות החושפת במערומיה את האנושות על פגימות ניתן לראות בציור " איש זקן ונכדו" שצייר דומניקו גירלנדיו כבר במאה ה 15. בסגנונו הריאליסטי הרדיקלי חושף בפנינו את ההבלות והזיקה בצורה ישירה ונוקבת, ואלי דווקא מתוך כך גם מעוררת חיבה וחמלה.
*צילום מתוך ויקיפדיה
וחזרה לימנו אנו, בתנועת הדאדא קסם הכיעור נבע מאהדת הגרוצקי, היה זה מרסל דושאן שהוסיף שפם לרפרודוקציה של המונה ליזה. קבוצת ה ללא אמנות! (שהיום יש הרואים כזרם של הנאו דאדא) הוקמה בשנות ה 50 של המאה הקודמת על ידי האמן בוריס לוריא, כאלטרנטיבה בוטה הן למופשט האמריקאי והן לפופ־ארט. הם עושים שימוש בזבל, בשאריות ובעודפי הייצור, בפסולת בניין ומדיה, מוצרים באריזות, הציגו יצירות וולגריות ומתריסות, ועסקו בנושאים כמו הרס, מוות, לכלוך וכאוס. יצירות שללא ספק עד היום מעוררות סקרנות לצד סלידה.
בוריס לוריא וסם גאדמן, פסל צואה , 1964
אמני האוונגרד הציגו לפעמים את הכיעור כשלעצמו והכיעור הפורמלי, ולפעמים פשוט עיוותו את הדימויים שלהם, אולם הציבור ראה בעבודותיהם דוגמאות לכיעור אמנותי. הם לא ראו בהם תיאור יפה של דברים מכוערים, אלא תיאור מכוער של המציאות (אקו, 2013). דוגמה לכך היא ציורי נשים של פיקאסו, אשר לא ראו התקנת נאמנה של אישה מכוערת, אלא תיאור מכוער של אישה. ובכך, השתמש באמנות לחקור, להעלות שאלות, להטיל ספקות, לפרק ולהגדיר מחדש מושגים של יופי, נשיות ואסתטיקה.
מסודר, קצרה היריעה מלהכיל ייצוגים של כיעור וגועל באמנות ומשמעותם, אך ללא ספק האמנות מעוררת מחשבות ורגשות כאשר מציבה בפנינו כיעור אמנותי סוגים שונים. ואם כך זה רק הזמנה עדינה להתקיים לכיעור ולפגימות שיש בכל אחד מאיתנו, המספרים לנו על היותנו בני אנוש, על סופיות החיים, על חולשותינו, על הדאגות הקיומיות: הפחד מאיבוד שליטת, דאגת המוות, דאגת הבדידות והפחד לאבד את הדרך. ולהיות חסר משמעות. זה הבסיס לחיים אותנטיים ואולי אף יפים יותר בדרכים. כפי שאמר קאמי - "מהו האושר כי אם התאמה אמיתית בין אדם לאורח חייו?"
ואסיים, איך לא באגדה הממחישה יותר מכל את המפגש עם המכוער והפגום, הלוא היא "היפה והחיה שיש הסוברים כי מאחוריה עומד הסיפור האמיתי של קתרין ופטרוס אשר התחולל באמצע המאה ה-16 בצרפת, בליל ההכתרה של המלך הנרי השני, קיבל מתנה יוצאת דופן ביותר - "אדם פרא" כלוא בכלוב. באותה עת, ענקים, גמדים ואחרים שנבדלו פיזית מהרמה נתפסו כקוריוזים שיש לסחור בהם כסמלי סטטוס. "אדם הפרא", ובשמו המקורי פדרו, ככל הנראה סבל ממצב גנטי תורשתי נדיר המתבטא בצמיחת שיער מסיבית בכל חלקי ובפרט על עור הפנים, הכפר הגוף הבלתי מרוסנת גורמת לשיער להיראות ווה סמיכה. נדירות מצבו של פדרו הפכו אותו ל"מתנה" מוערכת במיוחד עבור המלך. לפדרו ניתן שם חדש, לטיני – פטרוס. וכניסוי, הנרי השני הבטיח לפטרוס השכלה של אציל. עם מותו, אשתו חברה שפטרוס צריך גם להתחתן, כדי לראות אם אפשר להשתמש כמוהו עוד "אנשי פרא". היא בחרה לאשתו אישה בשם קתרין, אשר לא ראתה את החתן שלה ולא הייתה מודעת מי תהיה לעתיד עד. לטקס החתונה בפועל. שנה לאחר החתונה, קתרין ילדה את ילדה הראשון - ילד, ללא שעירותו של פטרוס. גם ילד השני לא ירש את מצבו של אביו. עם זאת, הילדים השלישי והרביעי של הזוג היו שעירים, וככל הנראה סבלו מהיפרט ריכוזיס (שנקראת גם תסמונת איש הזאב). קטרין ופטרוס טיילו עם צאצאיהם השעירים, והיו מקור לעניין עבור אצילים. ציורים של משפחתם בלבוש רשמי, ניתנו הרבה כמתנות ברמה הגבוהה. למרות ש"היפה והחיה", של דיסני מציג את החיה שהופכת לנסיך נאה בכוח האהבה, לאיחוד של קטרין ופטרוס לא הייתה אותה מסקנה נוחה. ובכל זאת, ייצוגים של בני הזוג מתארים אותם כאוהבים - דיוקן מיניאטורי אחד התלוי עכשיו בגלריה הלאומית לאמנות DC . מציג את קטרין ופטרוס, כשידה מונחת בחיבה על כתפו.
בשונה מהגרסה של דיסני, פטרוס לא הפך לנסיך יפהפה בעיני כל, אלא רק בעיניה של זו שלמדה לאהוב אותו ולא לחשוש מפניו.
מקורות:
אקו א'. (2013). תולדות הכיעור. כנרת זמורה ביתן, מוציאים לאור
דוידוב, י', רוסו-נצר, פ'. (2022). אותנטיות קיומית בתיאוריה ובמעשה. הוצאת רסלינג
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/syimolyj6