הרסיסים מתחברים זה לזה בזרימה כמעט אוטומטית, דבק חם נוזלי ממלא את המשטח, ממיס את הקלקר ומשנה את פניו, מייצר טיפים בצורות חדשות, נוזל רותח ודביק משתחרר בקול פצפוף דק של בועת אווירסתננה לה פנימה, עולמות חדשים. נוצרים בכל לחיצה על ההדק, שובל של דבק צמיגי אפוף בעשן דק מחבר פיסות שברי זכוכית בתוך מקשה נוצת ומרהיבה. זה, חיברתי את השברים של חיי. נפלאה שלמות וגאווה עוטפת אותי.

5 העבודות האחרונות האלה בסדרה שיצרתי באמוק זו אחר זו, ומגלמת את מרגעי השיא של המסע הזה התחילו לפני שישה חודשים, עתה נכנסה לפה בפעם הראשונה, סקרנית, חדשה, לא יודעת בעיקר לא יודעת, אבל מוכנה לגמרי להתמסר לתהליך בלי. לדע ולהבין ותוך הסכמה לתת לאמנות לחולל את שלה.

סטיק הדבק שוב נגמר, מסמן לי קריאה מהמציאות, רק ברגעים האלה אני ערה לזמן ולמתרחש סביבי כמו מתעוררת מתוך חלום.

מילוי הדבק מביא עימו בשורה חדשה ליצירה, עוד שכבה שנוצרה והפעם מצטרפים אליה חרוזי פנינה חלקים ומיוחדים, עוד רובד, עוד שכבה של הנפש מתגלה ביופיה.

קערת אלומיניום דק וגמיש מתכסה בצבע כחול עמוק וסמיך, אני לא נותנת לה להתייבש וממלאה אותה בסיבי עץ דקים, דבקברי זכוכית ומראה, הראש לא חושב, הוא במין ריחוף תודעתי ורק הידיים מובילות. הצבע הכחול מתכסה בצבע שחור, זה יותר מדויק, עוד ערימה של סיבים, דבק וזכוכיות צפופות, אני רוצה לסגור את הקערה, לגונן עליה, מכופפת את האלומיניום הדק ומעצבת אותו לצורת קן חמים. ולפתע בראשי תמונת רגל שוברת כוס, "הרי את מקודשת לי", רסיסים מתנפצים שמלווים אותי בראש עוד שנים אחר כך עד ללידות, לרבנות, לבניית תא מחודש, אוספת את השברים כולם ומסדרת אותם בקן חדש ועדין, לא צריך מילים בכלל, האמנות חזקה. מה, השברים נאספים להם, הם צריכים את מי שאני, היום בתוך הקן השחור גלויים, מנצנצים, יפים, מאירים.

לרגעים ארוכים אני לא חושב כלל ב-10 המשתתפות סביבי, כל אחת בעולמה, בגילויים שלה, בניסיונות, בתסכולים ובתחושת הסיפוק. כמעט מסתורי כשאנחנו מרימות את העיניים אפשר לראות קווי דמיון בין היצירות , סימנים שפעה הדדית שעוברת כמו חוט שמחבר בין כולם.

סטודיו פתוח הוא משהו אחר לגמרי מכל גישה אחרת לטיפול בא, הוא נשען על הגישה גישה שנקראת אמנות כתרפיה ולמעשה גורסת שאין צורך להשתמש ביצירה האמנותית ככלי לפסיכותרפיה, אלא יצירת יצירתי עצמו הוא עצמו מרפא כאבים, מתקן שברים, מסדר מחשבות ומצמיח.

האמנות היא שפה בפני עצמה ואין הכרח להכניס מילים כדי להבין אותה ולתקשר באמצעותה.

החומרים, הקווים, הכת, הצבעים הם המילים המרכיבים את שפת האמנות.

אנחנו רגילים לתקשר, אך בסטודיו הפתוח לא מפרשים או מסבירים את היצירות במילים, אפשר קורה מעצמו. זה מקום בטוח פיזית ופסיכולוגית ללא פרשנות לעבודות.

רע אחר. התנסות בדיו, חומר עדין שלקוח מתוך עולם הקליגרפיה הסיני, עובדת בזהירות ועד, לומדת לשלוט בעט בכוח הקפילריות שלו - היחיד של הנוזל לזרום במקום צר במעלה צינור דקיק בהיעדר כוחות חיצוניים ואפילו לכוח המשיכה, מתפעלת מהזרימה הדקה והקווים העדינים כשלפתע שבריר שניה של תזוזה מהירה מדי שלי יוצרת שלולית דיו גדולה, שחורה בהלה רגעית ויחד איתה פרץ של שרבוטים חופשיים וחדוות ילדות נטולת ביקורת עצמית, פורצת לה משום מקום, מתבוננת הצידה ומקבלת. אישור ללא מילים, עיניים נוספות שדות לתהליך הפורקן ונותנות לו לגיטימציה. ליצור עם עוד אנשים סביב כמה משמעות יש לעדים בחיינו, הקיום הנפשי שלנו תלוי גם בעדים המתבוננים, נמצאים שם ובקיומם נותנים אישור לקיומנו.

בסטודיו הפתוח העדים הם המשתתפים והמנחה וקיומם גורם את החוויה למשמעותית ומיוחדת, נסו ליצור לבד בבית או אפילו לעשות ספורט או לנקות ולסדר אדם אחר כך יבחין עם ותבינו מה משמעותם של העדים בחיינו.

אבל לא הכל זורם, באחד ממפגשי הסטודיו הרגשתי תקיעות, חוסר יכולת וכשרון והתחלתי בשיטוט בין מקורות ההשראה הרבים והחומרים המיוחדים שמסתתרים בקופסאות בגדלים שונים ברחבי הסטודיו, מגלים אוצרות בתוכם.

הרגשתי משיכה לא ברורה לגלויות מצולמות המתארות סצינות צבעוניות מחיי משפחה, רק שעתיים אחר כך בעודי רוקמת מילים אינטואיטיביות לתוך הגלויות, הפציעה סצינת פלאשבק חזקה ומטלטלת מתוך הרדמה מלאה לקראת ניתוח שעברתי לאחרונה, פתאום הסבירה לי הכל. כבן אדם מעשי וזריז התרכז בפעולות רפואיות הרבות שהיו עלי לעשות, לרגע לא עצרתי וחשבתי אבל מה יהיה אילו ומה היה אם, לא נתתי בכלל מקום לפחדים, לחששות, אספקות, לתחושות והמחשבות על ההשלכות המשפחתיות, פחדתי להתפרק, לא להיות מסוגלת לתפקד או יותר לא להיות כאן בשביל ילדי, המשפחה שלי. מחשבות אימה שהוא דחקו לטובת פעולות מעשי, אבל הן לא באמת ברחו לשום מקום והפעולה של התפירה והרקמה שיעזרו לי להביע אותן – לדקור, להכאיב, לפצוע את הגלויה, לחרוץ ובסוף דבר לתפור ולקשור, משהו בי השלים והחלים באותו סשן ללא מילים. ומלא משמעות.

כעס, עלבון וכאב הובילו אותי לפסל דמות קרובה לחיי געה בי, בחירת חומרים העיסוק והשתאות לנוכח התוצאה גרמו לי להבין שיש דברים שאני אוהבת ולא הייתי רוצה לאבד אותה, באמצעות מוי החזותי יכולתי לחוש חמלה קודם. ולאפשר לעצמי לחיות טוב יותר עם הדמות המכאיבה בלי משהו במציאות החיצונית. שיתפתי פעולה איתה באמצעות היצירה ובמקום דחייה הצלחתי לראות בצורה שלמה יותר, מורכבת אותה ועגולה יותר, לא ממש פוגענית או מתריסה, לפעמים גם כואבת, עצובה, מלאה ברגשות משלה.

אז התחלתי לחשוב ולהגיב לאסתטיקה ובהמשך גם מחוץ לסטודיו.

קתרין מון טבעה מושג שנקרא "אמפתיה אסתטית" שמתייחס לתגובה הרגשית שלנו לאסתטיקה, להתכווננות והתבוננות אסתטית.

לאחרונה, כשאני צועדת את הצעירות הבוקר שלי שבעבר היו מוקדשות להנה לחדשות ותכנון יום ארוך קדימה, אני יכולה לזהות פתאום קישוא ענק צומח על שיח ממש מעל הראש או קליפת עץ מיוחדת על הרצפה, התמסרתי להתבוננות האסתטית היא יצאה. מגבולות הסטודיו אל כל רגע בחיים.

אני בטוחה שאני מכירה את עצמי, זה מספיק, יש דברים שלא להירפא ושלבטח אין שום דבר חדש בתחת השמש, בטח לא בכל מה שקשור לעולמי הפנימי, הרי מי יכול לחדש לי משהו, בטח לא האמנות ובטח לא בלי מילים.

באופן לא אופייני לחשדנית כמוני, די מהר התמסרתי לאווירה המהפנטת של הסטודיו, שיש המכנים אותו מקדש. יכול להיות שאפשר להתווכח על המילה הזו, אבל מה שבטוח הוא שבטוב יש אווירה, אנרגיה ורוח שמאפשרים השראה וגילוי עצמי ההשפעה מהמנחה, המשתתפים, החלל שהוא לא רק המקום בו דברים מתרחשים, מרכיבי הדברים למרחב לקרות. ואכן, סידור השולחנות והכיסאות, האורות דולקים או מופסק, הסדר או הבלגן, הצלילים או השתיקות, השפע או המחסור בחומרי האמנות, הנראות או הנסתר (מאחורי דלתות ארון סגורות) של, לכולם חלק ביצירת מרחב הסטודיו טיפול באמנות ליצור ולא ליצור של מקום שיש לחוות לדעת בו.

סטודיו אפקטיבי רפואי מטפח באופי בכל מקום של יכולת יצירה ומשדר כבוד הן למשתתפים וליצירות האמנות שלהם. זהו מרחב גמיש, המותאם לצרכי האנשים המאכלסים אותו. הסטודיו לטיפול באמנות משמש מקדש יצירתי תוך שמירה על אינקשרטימי עם העולם שהוא חלק ממנו.

הסביבה השקטה, המרגיעה של הסטודיו, שהוא גם מקדש אבל גם רועש, חלל פעיל ומחובר לעולם, טעון אנרגיית חזון אמנותי, מפגשים בין אנשים ויצירת אמנות המתרחשים בתוכו.

צבעי פסטל במקרם אבקתי ממלאים את הדף, אני מורחת, מגרדת, צובעת ומושחת, תוך שאבקת צבע לאט לאט ממלאה את ידי וסביבתי, מרגישה את השרירים נרפים ולפתע סיטואציה שרק בערב הקודם נראתה בלתי פתירה וללא מוצא, מסובכת ומכאיבה, הסתדרה לי בראש כמו הצבעים שהסתדרו בדף מתאימים לפי גווניהם.

חשיבה, דמיון, תהייה, חיפוש, רפלקציה ושאלה הם כל ההיבטים של ניסוי מושג של טיפול באמנות המשמש בסיס לעבודה בסטודיו. כאשר שיטות אלה לפיתוח בסיס רעיוני רפואי באמנות נשאבות מתוך חזון אמנותי, יש שלמות בעבודה שלנו. מבפנים כלפי חוץ, אמנות הופכת לחוט המקשר בין החזון שלנו לתרגול שלנו.

אבל משהו נהוסף לא נותן לי מנוח ואני ממשיכה לטבול, לצבוע,להטביע חותמות גומי, לקרוע, לזרוק לפח, להסתובב בעצבנות ומתוך כך מתגנב לדף משהו אחר, צבע עכור לא מוסבר, שהפתיע גם אותי בחיבור שלו, הסכמתי לתת מקום גם ל"לכלוך", ליקירות, לצבע החום ואיתו פסק חוסר השקט והניסיונות שלי להבין, הלכלוך גם הוא קיבל ביטוי, שיתוף ועדות והמפתיע הוא שהוא השתלב וויזואלית בצורה שגורמת לעין להרגיש טוב.

קתרין מון,רופאת באמנות וחוקרת סטודיו פתוחה מדברת על כך שהסטודיו הפתוח יכול כמה רבדים של שינוי: למידה – רכישת ידע אמנותי וטיפוח האמן שבי, ולמד עצמנו – היכרות עצמית מעמיקה, לבחון את התגובות של עצמנו, לקיים דיאלוג עם דימויים פנימיים, היכרות עם חלקי העצמי. הסטודיו משמש כמרחב להתפתחות אישית נפשית דרך עבודה יצירתית בקהילה יוצרת תחת הדרכה מקצועית.

גישת הסטודיו הפתוחה טיפול באמנות ממקמת את האמנות כמוקד העבודה טיפולית. ראשונים של מקצוענות באמנות, כאשר אמנים, הביאו את הסטודיו מקורי חולים פסיכיאטריים.

בשנת 1946 החל האמן אדוארד אדמסון לעבוד כ"מאסטר לאמנות" בבית חולים פסיכיאטרי בדרום לונדון. הפסיכיאטר טפסים של בית החולים, ביקשו לפתוח סטודיו לאמנות כדי לחקור את תפקיד האמנות באון ובטיפול. תיאור תפקידועורפל נתן לו אפשרות להציע למטופלים מרחב בו לבטא את באמצעות יצירה אמנות. דומה, מרי האנטון החלה את עבודתה באותה שנה בבית חולים שבקנזס. גם אמנית וגם מורה לאומנות, היא הקימה סטודיו בבית החולים ששימש מרחב שבו המטופלים יכולים לבטא את זה באמצעות יצירת אמנות. בשנת 1947 קיבלה מענק לחקר "הסטודיו מעבדה לתצפית מחקרית" .

העיקרון המנחה את עבודתה היה של יצירה אמנותית יש ערך טיפולי. עם הזמן הסטודיו הפתוח עבר מתחומי בית החולים הפסיכיאטרי ומיושם בצורות מגוונות ובמסגרות רבות.

הסטודיו הפתוח משקף את האמנות כגישת עזרה, בה התהליכים והתוצאות האמנותיות הן מרכזיות מעשיים ומשלבים איכויות ריפוי, דרוש לגישות אחרות, מה האמנות משמשת בסיס לתהליך פרשני. המאפיינים החומרים של גישת הסטודיו הפתוח מדגישים את היצירה האמנותית ומספקים את המקום והתנאים לתהליך זה. תהליך יצירת האמנות אינו מכוון או מנוהל על ידי המנחים. והמפגשים, מאפשרים מעורבות עמוקה ומספיק זמן להתפתחות היצירה. אופי החלל וארגונו חשובים ביותר להקמת אווירה קנית פנים ומאפשרת. הדגש הוא על היצירה של הפרט קבוצתית המייצגת קהילה. המילה "פתוח" בהקשר של הסטודיו פתיחות בהיבטים שונים, כמו החופש לבחור בחומרים, לבקש ללא מובנה, ולהזמין הפתוחה והאופציונלית המאפשרת למשתתף לבחור אם להשתתף ולמשך כמה זמן.
תרגול בסטודיו פתוח להרשות למשתתפים לעבוד בקצב שלהם, לווסת את האינטראקציה שלהם עם משתתפים אחרים על פי צרכיהם, השתמש בקבוצה ובמרחב על פי צרכיהם.

ההיבט הקהילתי, יחד עם המרחב לביטוי אינדיבידואלי והאפשרויות ההופכות של יצירת אמנות, מודל זה לייחודי.

מחקרים רבים הדגישו את תרומת יצירת האמנות לשיפור איכות החיים. מחקר בו הוזמנו יצור אחד באופן חופשי במרחב דמוי סטודיו פתוח, מצא כינוי מחזקת רגשות חיוביים, מפחיתה את השליליות ומשפרת את תחושת המסוגלות העצמית. יצירת אמנותית במסגרות סטודיו בונה ביטחון, מעודדת יצירתיות גדולה יותר של רמת רווחה חברתית. התערבויות מבוססות אמנות נמצאות כמועילות גם בעיבוד אבל, טראומה ומשבר.
גישת הסטודיו הפתוח, מאפשרת ביטוי להיבטים בריאים של אישיות הפרט.

אני בתוך פעיל ומשיכה לגלות את האמן ולרפא חלקי עצמי שונים, מזמינה גם אתם לחוות את הקסם הזה, להתמסר לאמנות ולהשתייך לקהילה יוצרת בסטודיו הפתוח שלי.