הרסיסים מתחברים זה לזה בזרימה כמעט אוטומטית, דבק חם נוזלי ממלא את המשטח, ממיס את הקלקר ומשנה את פניו, מייצר נטיפים בצורות חדשות, נוזל רותח ודביק משתחרר בקול פצפוף דק של בועת אוויר שהסתננה לה פנימה, עולמות חדשים נוצרים בכל לחיצה על ההדק, שובל של דבק צמיגי אפוף בעשן דק מחבר פיסות שברי זכוכית לתוך מקשה נוצצת ומרהיבה. זהו, חיברתי את השברים של חיי. תחושה נפלאה של שלמות וגאווה עוטפת אותי.

זוהי האחרונה מבין 5 עבודות בסדרה שיצרתי באמוק זו אחר זו, ומגלמת את אחד מרגעי השיא של המסע הזה שהתחלתי לפני שישה חודשים, עת נכנסתי לפה בפעם הראשונה, סקרנית, חדשה, לא יודעת בעיקר לא יודעת, אבל מוכנה לגמרי להתמסר לתהליך בלי לדע ולהבין ותוך הסכמה לתת לאמנות לחולל את שלה.

סטיק הדבק שוב נגמר, מסמן לי קריאה מהמציאות, רק ברגעים האלה אני ערה לזמן ולמתרחש סביבי כמו מתעוררת מתוך חלום.

מילוי הדבק מביא עימו בשורה חדשה ליצירה, עוד שכבה נוצרת והפעם מצטרפים אליה חרוזי פנינה חלקים ומיוחדים, עוד רובד, עוד שכבה של הנפש מתגלה ביופיה.

קערת אלומיניום דק וגמיש מתכסה בצבע כחול עמוק וסמיך, אני לא נותנת לה להתייבש וממלאה אותה בסיבי עץ דקים, דבק ושברי זכוכית ומראה, הראש לא חושב, הוא במין ריחוף תודעתי ורק הידיים מובילות. הצבע הכחול מתכסה בצבע שחור, זה יותר מדויק, עוד ערימה של סיבים, דבק וזכוכיות צפופות, אני רוצה לסגור את הקערה, לגונן עליה, מכופפת את האלומיניום הדק ומעצבת אותו לצורת קן חמים. ולפתע בראשי תמונת רגל שוברת כוס, "הרי את מקודשת לי", רסיסים מתנפצים שמלווים אותי בראש עוד שנים אחר כך עד ללידות, לרבנות, לבניית תא מחודש, אוספת את השברים כולם ומסדרת אותם בקן חדש ועדין, לא צריך מילים בכלל, האמנות חזקה מזה, השברים נאספים להם, מרכיבים את מי שאני, היום בתוך הקן השחור גלויים, מנצנצים, יפים, מאירים.

לרגעים ארוכים אני לא מבחינה כלל ב 10 המשתתפות סביבי, כל אחת בעולמה, בגילויים שלה, בניסיונות, בתסכולים ובתחושת הסיפוק. באופן כמעט מסתורי כשאנחנו מרימות את העיניים אפשר לראות קווי דמיון בין היצירות , סימנים להשפעה הדדית שעוברת כמו חוט שמחבר בין כולנו.

סטודיו פתוח הוא משהו אחר לגמרי מכל גישה אחרת לטיפול באמנות, הוא נשען על הגישה הטיפולית שנקראת art as therapy ולמעשה גורסת שאין צורך להשתמש ביצירה האמנותית ככלי לפסיכותרפיה, אלא התהליך היצירתי עצמו הוא עצמו מרפא כאבים, מתקן שברים, מסדר מחשבות ומצמיח.

האמנות היא שפה בפני עצמה ואין הכרח להכניס מילים כדי להבין אותה ולתקשר באמצעותה.

החומרים, הקווים, הכתמים, הצבעים הם המילים המרכיבים את שפת האמנות.

המערכת הדומיננטית שאנחנו מכירים היא המילה, כך העולם רגיל וכך אנחנו רגילים לתקשר, אך בסטודיו הפתוח לא מפרשים או מסבירים את היצירות במילים, התהליך קורה מעצמו. זהו מקום בטוח פיזית ופסיכולוגית ללא פרשנות לעבודות.

רגע אחר. התנסות בדיו, חומר עדין שלקוח מתוך עולם הקליגרפיה הסיני, עובדת בזהירות ועדינות, לומדת לשלוט בעט בכוח הקפילריות שלו - היכולת של הנוזל לזרום במקום צר במעלה צינור דקיק בהיעדר כוחות חיצוניים ואפילו בניגוד לכוח המשיכה, מתפעלת מהזרימה הדקה והקווים העדינים כשלפתע שבריר שניה של תזוזה מהירה מדי שלי יוצרת שלולית דיו גדולה, שחורה בהלה רגעית ויחד איתה פרץ של שרבוטים חופשיים וחדוות ילדות נטולת ביקורת עצמי, פורצת לה משום מקום, מתבוננת הצידה ומקבלת אישור ללא מילים, עיניים נוספות שעדות לתהליך הפורקן ונותנות לו לגיטימציה. ליצור עם עוד אנשים סביב, כמה משמעות יש לעדים בחיינו, הקיום הנפשי שלנו תלוי גם בעדים המתבוננים, נמצאים שם ובקיומם נותנים אישור לקיומנו.

 

 

בסטודיו הפתוח העדים הם המשתתפים והמנחה וקיומם הופך את החוויה למשמעותית ומיוחדת, נסו ליצור לבד בבית או אפילו לעשות ספורט או לנקות ולסדר מבלי שאף אדם אחר כך יבחין בכך ותבינו מה משמעותם של העדים בחיינו.

אבל לא הכל זורם, באחד ממפגשי הסטודיו הרגשתי תקיעות, חוסר יכולת וכשרון והתחלתי בשיטוט בין מקורות ההשראה הרבים והחומרים המיוחדים שמסתתרים בקופסאות בגדלים שונים ברחבי הסטודיו, מגלים אוצרות בתוכם.

הרגשתי משיכה לא ברורה לגלויות מצולמות המתארות סצינות צבעוניות מחיי משפחה, רק שעתיים אחר כך בעודי רוקמת מילים אינטואיטיביות לתוך הגלויות, הפציעה סצינת פלאשבק חזקה ומטלטלת מתוך הרדמה מלאה לקראת ניתוח שעברתי לאחרונה, פתאום הסבירה לי הכל. כבן אדם מעשי וזריז התרכזתי בפעולות הרפואיות הרבות שהיו עלי לעשות, לרגע לא עצרתי וחשבתי אבל מה יהיה אילו ומה היה אם, לא נתתי בכלל מקום לפחדים, לחששות, לספקולציות, לתחושות והמחשבות על ההשלכות המשפחתיות, פחדתי להתפרק, לא להיות מסוגלת לתפקד או יותר גרוע לא להיות כאן בשביל ילדי, המשפחה שלי. מחשבות אימה שהודחקו לטובת פעולות מעשיות, אבל הן לא באמת ברחו לשום מקום והפעולה של התפירה והרקמה עזרו לי להביע אותן – לדקור, להכאיב, לפצוע את הגלויה, לחרוץ ובסופו של דבר לתפור ולקשור, משהו בי השלים והחלים באותו סשן ללא מילים ומלא משמעות. 

כעס, עלבון וכאב הובילו אותי לפסל דמות קרובה לחיי שפגעה בי, בחירת החומרים העיסוק וההשתאות לנוכח התוצאה גרמו לי להבין שיש בה דברים שאני אוהבת ולא הייתי רוצה לאבד אותה, באמצעות הדימוי החזותי יכולתי לחוש חמלה שלא היתה קודם ולאפשר לעצמי לחיות טוב יותר עם הדמות המכאיבה בלי לשנות משהו במציאות החיצונית. שיתפתי פעולה איתה באמצעות היצירה ובמקום דחייה הצלחתי לראות אותה בצורה שלמה יותר, מורכבת ועגולה יותר, לאו דווקא פוגענית או מתריסה, לפעמים גם כואבת, עצובה, מלאה ברגשות משלה.  

הגבתי ליצירה ולמה שעוררה בי באופן פיזי, יכולתי להתבונן על האסתטיקה שלה וכך התחלתי לחשוב ולהגיב לאסתטיקה ובהמשך גם מחוץ לסטודיו.

קתרין מון טבעה מושג שנקרא "אמפתיה אסתטית" שמתייחס לתגובה הרגשית שלנו לאסתטיקה, להתכווננות והתבוננות אסתטית.

לאחרונה, כשאני צועדת את צעידות הבוקר שלי שבעבר היו מוקדשות להאזנה לחדשות ותכנון יום ארוך קדימה, היום אני יכולה לזהות פתאום קישוא ענק צומח על שיח ממש מעל הראש או קליפת עץ מיוחדת על הרצפה, התמסרתי להתבוננות האסתטית והיא יצאה מגבולות הסטודיו אל כל רגע בחיים.

כשהתחלתי את התהליך חשבתי שאני מכירה את עצמי, שעברתי מספיק, שיש דברים שלא יוכלו להירפא ושלבטח אין שום חדש תחת השמש, בטח לא בכל מה שקשור לעולמי הפנימי, הרי מי יכול לחדש לי משהו, בטח לא האמנות ובטח לא בלי מילים.

באופן לא אופייני לחשדנית כמוני, די מהר התמסרתי לאווירה המהפנטת של הסטודיו, שיש המכנים אותו מקדש. יכול להיות שאפשר להתווכח על המילה הזו, אבל מה שבטוח הוא שבסטודיו טוב יש אווירה, אנרגיה ורוח שמאפשרים השראה וגילוי עצמי המושפע מהמנחה, המשתתפים, החלל שהוא לא רק המקום בו הדברים מתרחשים, הדברים גורמים למרחב לקרות. ואכן, סידור השולחנות והכיסאות, האורות דולקים או מופסקים, הסדר או הבלגן, הצלילים או השתיקות, השפע או המחסור בחומרי האמנות, הנראות או הנסתר (מאחורי דלתות ארון סגורות) של חומרים, לכולם חלק ביצירת מרחב הסטודיו לטיפול באמנות ליצור תחושה של מקום שיש לחוות ולא לצפות בו.

סטודיו יעיל לטיפול באומנות מטפח אמונה באופי הנמצא בכל מקום של יכולת יצירה ומשדר כבוד הן למשתתפים וליצירות האמנות שלהם. זהו מרחב גמיש, המותאם לצרכי האנשים המאכלסים אותו. הסטודיו לטיפול באמנות משמש מקדש יצירתי תוך שמירה על קשר אינטימי עם העולם שהוא חלק ממנו.

הסביבה השקטה, המרגיעה של הסטודיו, שהוא גם מקדש אבל גם רועש, חלל פעיל ומחובר לעולם, טעון באנרגיית חזון אמנותי, מפגשים בין אנשים ויצירת אמנות המתרחשים בתוכו.

צבעי פסטל במקרם אבקתי ממלאים את הדף, אני מורחת, מגרדת, צובעת ומושחת, תוך שאבקת צבע לאט לאט ממלאה את ידי וסביבתי, מרגישה את השרירים נרפים ולפתע סיטואציה שרק בערב הקודם נראתה בלתי פתירה וללא מוצא, מסובכת ומכאיבה, הסתדרה לי בראש כמו הצבעים שהסתדרו בדף תאים תאים לפי גווניהם.

חשיבה, דמיון, תהייה, חיפוש, רפלקציה ושאלה הם כל ההיבטים של ניסוח מושג של טיפול באמנות המשמש בסיס לעבודה בסטודיו. כאשר שיטות אלה לפיתוח בסיס רעיוני לטיפול באמנות נשאבות מתוך חזון אמנותי, יש שלמות בעבודה שלנו. מבפנים כלפי חוץ, אמנות הופכת לחוט המקשר בין החזון שלנו לתרגול שלנו.

אבל משהו נהוסף לא נותן לי מנוח ואני ממשיכה לטבול, לצבוע,להטביע חותמות גומי, לקרוע, לזרוק לפח, להסתובב בחדר בעצבנות ומתוך כך מתגנב לדף משהו אחר, צבע עכור לא מוסבר, שהפתיע גם אותי בחיבור שלו, הסכמתי לתת מקום גם ל"לכלוך", לעכירות, לצבע החום ואיתו פסק חוסר השקט והניסיונות שלי להבין, הלכלוך גם הוא קיבל ביטוי, שיתוף ועדות והמפתיע הוא שהוא השתלב וויזואלית בצורה שגורמת לעין להרגיש טוב.  

קתרין מון, מטפלת באמנות וחוקרת סטודיו פתוח מדברת על כך שהסטודיו הפתוח מאפשר כמה רבדים של שינוי: למידה – רכישת ידע אמנותי וטיפוח האמן שבי, ולמידת עצמנו – היכרות עצמית מעמיקה, לבחון את התגובות של עצמנו, לקיים דיאלוג עם דימויים פנימיים, היכרות עם חלקי העצמי השונים. הסטודיו משמש כמרחב להתפתחות אישית נפשית דרך עבודה יצירתית בקהילה יוצרת תחת הדרכה מקצועית.    

 

גישת הסטודיו הפתוחה לטיפול באמנות ממקמת את האמנות כמוקד העבודה הטיפולית . מקורו בימיו הראשונים של מקצוע הטיפול באמנות, כאשר אמנים, הביאו את הסטודיו לבתי חולים פסיכיאטריים.

בשנת 1946 החל האמן אדוארד אדמסון לעבוד כ"מאסטר לאמנות" בבית חולים פסיכיאטרי בדרום לונדון. הפסיכיאטר הראשי של בית החולים, ביקש ממנו לפתוח סטודיו לאמנות כדי לחקור את תפקיד האמנות באבחון ובטיפול. תיאור תפקידו המעורפל נתן לו אפשרות להציע למטופלים מרחב בו יוכלו לבטא את עצמם באמצעות יצירה אמנות. במקביל, מרי האנטון החלה את עבודתה באותה שנה בבית חולים שבקנזס. גם אמנית וגם מורה לאומנות, היא הקימה סטודיו בבית החולים ששימש מרחב שבו המטופלים יכולים לבטא את עצמם באמצעות יצירת אמנות. בשנת 1947 קיבלה מענק לחקר "הסטודיו כמעבדה לתצפית מחקרית" .

העיקרון המנחה את עבודתה היה שליצירה אמנותית יש ערך טיפולי. עם הזמן הסטודיו הפתוח עבר מתחומי בית החולים הפסיכיאטרי ומיושם בצורות מגוונות ובמסגרות רבות.

הסטודיו הפתוח משקף את האמנות כגישת הטיפול, בה התהליכים והתוצאות האמנותיות הם מרכזיים בעבודה הטיפולית ומשלבים איכויות ריפוי, בניגוד לגישות אחרות, בהן האמנות משמשת בסיס לתהליך פרשני. המאפיינים העיקריים של גישת הסטודיו הפתוח מדגישים את היצירה האמנותית ומספקים את המקום והתנאים לתהליך זה. תהליך יצירת האמנות אינו מכוון או מנוהל על ידי המנחים. והמפגשים, מאפשרים מעורבות עמוקה ומספיק זמן להתפתחות היצירה. אופי החלל וארגונו חשובים ביותר להקמת אווירה מסבירת פנים ומאפשרת. הדגש הוא על תהליך היצירה של הפרט במסגרת קבוצתית המייצגת קהילה. המילה "פתוח" בהקשר של הסטודיו משקפת פתיחות בהיבטים שונים, כמו החופש לבחור בחומרים, התהליך שאינו מובנה, וההזמנה הפתוחה והאופציונלית המאפשרת למשתתף לבחור אם להשתתף ולמשך כמה זמן.
תרגול בסטודיו פתוח מאפשר למשתתפים לעבוד בקצב שלהם, לווסת את האינטראקציה שלהם עם משתתפים אחרים על פי יכולותיהם, ולהשתמש בקבוצה ובמרחב על פי צרכיהם.

ההיבט הקהילתי, יחד עם המרחב לביטוי אינדיבידואלי והיתרונות הטיפוליים של יצירה אמנותית, הופכים מודל זה לייחודי.

מחקרים רבים הדגישו את תרומת יצירת האמנות לשיפור איכות החיים. מחקר אחד, בו הוזמנו מבוגרים ליצור באופן חופשי במרחב דמוי סטודיו פתוח, מצא כי האומנות מחזקת רגשות חיוביים, מפחיתה את השליליות ומשפרת משמעותית את תחושת המסוגלות העצמית. יצירה אמנותית במסגרות סטודיו בונה ביטחון, מעודדת יצירתיות ותורמת לתחושה גדולה יותר של שייכות ורווחה חברתית. התערבויות מבוססות אמנות נמצאו כמועילות גם בעיבוד אבל, טראומה ומשבר.
גישת הסטודיו הפתוח, מאפשרת ביטוי להיבטים בריאים של אישיות הפרט.

אני בתוך התהליך וממשיכה לגלות את האמן שבי ולרפא חלקי עצמי שונים, מזמינה גם אתכם לחוות את הקסם הזה, להתמסר לאמנות ולהשתייך לקהילה יוצרת בסטודיו הפתוח שלי.