מה קורה במוח בזמן יצירת אמנות?

אתייחס לשונות בין המתחולל במוחנו בזמן יצירת אמנות באופן אקטיבי, ובבעת צפייה וצריכת אמנות כמתבוננים .

בזמן יצירת אמנות מופעלת רשת מורכבת מאד - שילוב של רגש, רגש, זיכרון, תכנון, פתרון בעיות ועוד .
זמן יצירת אמנות הוא רגע עשיר במיוחד מוחית – כמו תזמורת שמנגנת בהרמוניה בין רגשות, חושים, דמיון ובחירה . המוח נכנס למצב ייחודי של עוררות, נוכחות, עיבוד רגשי ודמיון .
אז מה בעצם קורה ?

ראשית, יצירת אמנות מערבת את כל החושים, לחומרי אמנות יש צבע וצורה שנקלטים בחוש הראייה, העבודה בחומרים מפיקי צלילים, לחומרים יש מרקם, משקל וטיפול שנקלטים במערכת החישה וכן הלאה. כל הגירויים החושיים (למעט ריח) אנחנו קולטים – ראייה, שמיעה, מגע – עוברים קודם דרך התלמוס (Thalamus) שהוא כמו תחנת מיון או "חדר בקרה" פנימי שמעביר ומווסת מידע חושי, וגם משחק תפקיד מעניין בזמן יצירת אמנות ודמיון. בין היתר התפקיד שלו הוא למיין תחושות והוא מחליט לאן במוח לשלוח אותם .
לדוגמה: כשאנחנו מתבוננים בתמונה - התלמוס שולח את לקליפת הראייה .
- בזמן - הוא יכול לגוף ולמוח יצירה לה במה שחשוב כרגע: צבע, מרקם, קו, תחושה. היום, ליצירה יש איכות מקרקעית שמאפשרת לנו להתחבר לכאן ועכשיו דרך החושים .

אז למעשה מופעלים אזורי הקורטקס הרגשי וגם המוטורי :
- כשמציירים, מצלמים, מפסלים, חותכים או מדביקים – מופעלים גם אזורי תנועה, מגע וראייה.  לכן היא אמנות כל כך גופנית – היא לא רק במחשבה, אלא גם בפעולה ממשית . המוח למעשה "רגיש" את התמונה דרך הידיים והעיניים .

עכשיו, בהתאם לפעילות היצירתית עובדות מערכות שונות :

- הקורטקס הפרה-פרונטלי פועל, הוא אחראי על קבלת החלטות, בחירה, תכנון, פתרון בעיות – כמו החלטה על קומפוזיציה, צבע וכד׳ . הוא מחליט לאן ללכת – אבל...לפעמים גם שם לנו מעצורים, כיוון שיש בו גם אזורים שאחראים על *הערכה עצמית* – הוא מקור ליצירתיות וגם... לביקורת עצמית, הוא פעיל מאוד כשנראה לנו שהיצירה "לא יוצאת טוב" "...
זה, במצבים, חשוב לנתב את השימוש באמנות לתרגילים אשר דווקא מפעילים את רשת ברירת המחדל (רשת מצב ברירת מחדל – DMN), זו ״רשת החלומות״ שלנו - היא פעילה כשאנחנו חולמים בהקיץ, מדמיינים, מהרהרים, יוצרים תסריטים או נעים בחופשיות בתוך עולמנו הפנימי. . היא מופעלת כשאנחנו שואלים למשל: *"מה אני רוצה לבטא?"* או *"מה קורה בי עכשיו?"* ולא "איך ליצור הכי יפה ומדויק" . (זה ההבדל בין יצירת אמנות למטרת אסתטיקה לטיפול באמנות).
פעילות רשת ברירת המחדל מביאה למה שנקרא מצבי זְרִימָה  יש דווקא ירידה זמנית בפעילותו של הקור הפרה פרונטלי – מה שמאפשר חופש ביטוי לא שיפוטי, התמסרות. במצבים כאלה יש תחושה של ״ציפה״, ולפעמים לא שמים לב לזמן, למרחב, למגבלות. . במרחב הזה זה קצת כמו לשייט בנהר מחשבות ורגשות ושלוף מתוכו משהו יצירה ייחודית .
מצב "זרימה" הוא מצב בו המוח עובר ממצב של חשיבה שיפוטית מצב של נוכחות מלאה וזרימה .
בשיא היצירה במצב הזה :
- יש איזון בין אתגר ליכולת.
- תפיסת הזמן המדורג.
- הביקורת נעלם.


- מערכת נוספת פועלת בזמן יצירת אמנות היא הלימבית - שכוללת את ההיפוקמפוס (שאחראית על הזיכרון) והאמיגדלה (שאחראית על הרגשות) :

למעשה זו ממש הליבה הרגשית של היצירה האמנותית , ועוסקת בזיכרון ורגש ותורמת ליכולת לחבר בין רעיונות ולהוליד משהו חדש. מופעלת כשאנחנו מבטאים רגש, יוצרים מתוך כאב, געגוע, אהבה או תקווה. "מחייה" חוויות רגשיות.
בזמן יצירה: מתאפשר ביטוי רגשי דרך צבע, תנועה, מרקם .
בזמן יצירת אמנות, הלימבית עוזרת לנו לשלוף זיכרונות, לחבר רעיונות, וליצור משמעות חדשה מתוך חוויות . – כלומר, תהליך של עיבוד רגשות.
על הקישור בין החושים לרגש אחראי התלמוס שדיברנו עליו קודם. התלמוס מחובר למערכת הרגשית (רגש לאמיגדלה) לכן הוא מעורב בהעברת מידע חושי-י .
בזמן יצירה, כשנוגעים במכחול, מרגישים את הטקסטורה, או בוהים בצבע - התלמוס עוזר לקשר את התחושות (מה שאני רואה, מרגיש, נוגע) לרגשות ולעיתים למשמעות רגשית חדשה .

חיבור בין רגש לחוויה חושית מפתח את הדמיון ומאפשרת עיבוד רגשות וזכרונות.

בעקבות פעילות היצירה האמנותית מופעלת מערכת התגמול (או החיזוק) , למעשה מסייעת למוח לתת לנו "חיזוקים" עח פעילויות פעילויות ורצויות, פעולות מביאות להפרשת דופמין (הורמון של המוטיב, הסקרנות, ההנאה בא' ובע'). מערכת התגמול מובילה לעניין של עונג בתגובה לגירסת תוקף. הוא משתחרר במיוחד ביצירה חופשית, או כשאנחנו מגלים פתרון יצירתי. - גם אוקסיטוצין (הורמון החיבור, האהבה) עשוי להשתחרר - במיוחד ביצירת קבוצתית או בעל משמעות מיוחדת . התוצאה של שחרור ההורמונים הללו: תחושת רוגע, שמחה, חיבור, ולעיתים גם פורקן רגשי .

- בנוסף לתוספת החיוב, ליצירת אמנות יש ממשית גם על הפחתת מתח - ידוע על ירידה ברמות הקורטול (הורמון הדחק) בעקבות שגרת פעילות יצירתית קבועה .

אם, בטיפול, נוכל להשתמש בהפעלה של מערכת בר המחדל או בקורטקס הפרה פרונטלי בהתאמה עפ״י מטרות כך טיפול .

נטלי (שם בדוי) הגיעה לפגישה סוערת ומוצפת, ימים ספורים לפני חומר ניתוח כבד, שגרם לרב, לפחד מתוצאותיו, וחששות מתחושות חוסר האונים, התלות והכאבים שצפויים להיות מנת חלקה בשבועות הבאים. הצעתי לנטלי עבודה בחומרים פיסוליים והיא נמשכה לחוטי ברזל וחמר. תוך שהיא לשאת את החימר, מטיחה אותו על שולחן העבודה, מגלגלת, מקפלת, מועכת ומפרקת שוב ושוב, המילים החלו לצאת ממנה בשטף, ועימן גם הדמעות. נטלי על אירוע משפחתי שארע בשבוע האחרון, והעיד על הקשר המורכב עם משפחתה, על חוויית הדחייה והזרות שהיא חשה זמן רב, אך החזיקה בתוכה, בשל אמונתה על איך משפחה "צריכה" להיות, גם כאשר המציאות שלה הייתה שונה מאד.

תוך כדי שהיא עובדת ודמעותיה נספגות בתוך החימר, הלישה והחבטות הפכו לתנועות עדינות יותר, קבועות יותר, וחוטי הברזל השתחלו פנימה ואפשר לה לופף את גוש החימר שהפך להיות חוט עדין ודקיק. נטלי הופתעה מעוצמת רגשותיה על חוויית הפגיעות ממשפחתה, שלא הכירה עד כה בעומקה. בלי לשים לב, נוצר לפנינו דימוי שלם וברור של מה שנטלי כינתה "מערכת העיכול". דרך היצירה נטלי ליכלה היא ליצור את הדימויים הללו באופן בו בחרה, בגודל, יחס, צבע וצורה שהתאימו לה. אפילו מיכלה להוסיף מתווך שיגן על מערכת העיכול הרגישה שלה. נטלי הרגישה שהעיבוד הרגשי והבנות שבאו בעקבותיו, חיברו לבטחה יותר אותה פשרה להגיע לניתוח שנזקקה לעבור, יותר שלמה ורגועה.

ניתן לראות את המרחב הזה כ מרחב הפנטסטי: במרחב זה "כל אילו הוא אפשרי", חוקי המציאות הרגילים: כל זמן, מקום, תפקיד לא קיים . היצירה במרחב הסטי מאפשרת: תחושת שליטה, משחקיות, הפנטות, מסוגלות, יצירת פתרונות חדשים, ומפתחת תקווה, יצירה של תחזיות חיוביות ואף הומור . "דמיון הוא הנשק היחיד במלחמה נגד המציאות", ג'ול דה גולטיה.

אז מה קורה בזמן צפייה באמנות?
תחום שנקרא נוירואסתטיקה (נוירולוגיה - מדעי המוח; אסתטיקה - תורת היופי) הוא תחום חקר המוח שהחל לצבור תאוצה בשנות ה-90, ועוסק על הקליטה והעיבוד המוחי של מאפיינים חזותיים של אמנות מכל סוג. הוא נחקר לראשונה ע״י סמיר זקי, נוירופיזיולוג בריטי שחקר את הקשר בין מאפיין ויזואלי מסוים בטבע ובין המבנה והפקוד של המוח. זקי חקר את התחום שנים וביצע ניסויים שנבדקו במוחות של קופים.

לפי המחקר, תכונות מאפיינים ויזואליים אנו שמעוררים תגובות במוח, ואלו משפיעות על תחושותינו ורגשותינו בחשיפה לאמנות. .
פרופ' סמיר זקי טוען כי צורות גאומטריות מופשטות או תנועות עגולות ורכות מעוררות הדים חיוביים הרבה יותר מאשר קווים חדים.
יש טענה שאזורים במוח שקולטים ומעבדים מאפיינים ויזואליים שנחשבים בלאסתטיים, הם בעלי השפעה חיובית על רגש האדם וגורמים לו לחוש הנאה ועונג. ההסבר הוא הישרדותי, ואנו מתוגמלים על זיהוי אובייקטים שלנו מצליחים לפעולה. (מכאן גם הנטייה האנושית לזהות פנים בסביבה סביבנו - פראידולה).
בהלימה לכך, נמצא כי צפייה באמנות מופשטת גורמת לליה של פעילות עצבית בקליפת המוח הקדמית כי המוח מנסה לפענח ולמעשה מחפש אובייקטים מוכרים בצורות מופשטות באומנות .

גם בהבנה זו אפשר להשתמש לצרכים טיפוליים בהתאם למטרת טיפול. שינוי קוגניטיבי נוכל להשיג באמצעות צפייה באמנות מופשטת ולא מפוענחת, ותחושות של עונג וחיבור נוכל להשיג באמצעות הזדהות עם אובייקטים מוכרים .

מבחינת התפקודים המוחיים כמובן שפועלות מערכות העיבוד חזותי ע״י האונה האוקסיפיטלית (העורפית) - אשר אחראית על עיבוד חזותי ומאפשרת לזהות צבעים, צורות, דימויים ולתת להם משמעות רגשית או סימבולית. המוח "קורא" את התמונה ומתרגם את הצבעים, הקווים, הצורות.
כמו ביצירת אמנות, ישנה פעילות גם בקורטקס הפרה-פרונטלי, אשר מפרש, משווה, שופט או מחפש מסר, מעניק משמעות, הסבר או פרשנות אישית.

הלימבית (רגשית):
האמיגדלה, ההיפוקמפוס ואזורים נוספים מפעילים רגשות, זיכרונות ותחושות . היא מופעלת ע"י תוכן רגשי שצף - אנחנו מרגישים משהו בתגובה למה אנחנו רואים, וכשאנחנו מתבוננים בציור הם אמיתיים כמו בזמן צפייה בעולם !
האמיגדלה מזהה רגשות חזקים (כמו פחד, התרגשות), וההיפוקמפוס מקשר אותם לסיפורים וזיכרונות .

אחד הרגשות המרתקים הוא רגש ההתפעמות – או יראת כבוד באנגלית. אפקט ה״וואו״, משהו של משהו נשגב, בעל משמעות . הוא קשור קשר ישיר למנגנוני תגמול, חיבור, והעלות. בזמן התפעמות מופעלת מערכת התגמול ומשתחרר דופמין, מוליך עצבי שמעורר הנאה (בא' ובע'), מוטיבציה ותחושת משמעות, כלומר: המוח מתגמל אותנו על כך שראינו משהו "גדול שלנו".

.
בשורה התחתונה:
צפיה באמנות - מפעיל את המוח כמו צפייה בסרט מרגש.
יצירת אמנות - כמו "לביים" את הסרט בעצמך, תוך כדי חוויה עמוקה.
וכשמשלבים בין השניים - אפשר לעורר גם לפעול וגם תגובה.