מה קורה במוח בזמן יצירת אמנות?

אתייחס לשונות בין המתחולל במוחנו בעת יצירת אמנות באופן אקטיבי, ובעת צפייה וצריכת אמנות כמתבוננים.

בזמן יצירת אמנות בעצם מופעלת רשת עצבית מורכבת מאד - שילוב של תחושה, רגש, זיכרון, תכנון, פתרון בעיות ועוד.
זמן יצירת אמנות הוא רגע עשיר במיוחד מבחינה מוחית – כמו תזמורת שמנגנת בהרמוניה בין רגשות, חושים, דמיון ובחירה. המוח נכנס למצב ייחודי של עוררות, נוכחות, עיבוד רגשי ודמיון.
אז מה בעצם קורה?

ראשית, יצירת אמנות מערבת את כל החושים, לחומרי אמנות יש צבע וצורה שנקלטים בחוש הראייה, העבודה בחומרים מפיקה צלילים, לחומרים יש מרקם, משקל וטמפרטורה שנקלטים במערכת החישה וכן הלאה. כל הגירויים החושיים (למעט ריח) שאנחנו קולטים – ראייה, שמיעה, מגע – עוברים קודם דרך התלמוס (Thalamus) שהוא כמו תחנת מיון או "חדר בקרה" פנימי שמעביר ומווסת מידע חושי, והוא משחק תפקיד מעניין גם בזמן יצירת אמנות ודמיון. בין היתר התפקיד שלו הוא למיין תחושות והוא למעשה מחליט לאן במוח לשלוח אותם.
לדוגמה: כשאנחנו מתבוננים בתמונה - התלמוס שולח את המידע לקליפת הראייה.
- בזמן יצירה - הוא מאפשר לגוף ולמוח להתמקד במה שחשוב כרגע: צבע, מרקם, קו, תחושה. ולכן, ליצירה יש איכות מקרקעת שמאפשרת לנו להתחבר לכאן ועכשיו דרך החושים.

אז למעשה מופעלים אזורי הקורטקס התחושתי וגם המוטורי:
- כשמציירים, מצלמים, מפסלים, חותכים או מדביקים – מופעלים גם אזורי תנועה, מגע וראייה.  לכן אמנות היא כל כך גופנית – היא לא רק במחשבה, אלא גם בפעולה ממשית. המוח למעשה "מרגיש" את התמונה דרך הידיים והעיניים.

עכשיו, בהתאם לפעילות היצירתית עובדות מערכות שונות:

- הקורטקס הפרה-פרונטלי פועל, הוא אחראי על קבלת החלטות, בחירה, תכנון, פתרון בעיות – כמו החלטה על קומפוזיציה, צבע וכד׳. הוא מחליט לאן ללכת – אבל…לפעמים גם שם לנו מעצורים, כיוון שיש בו גם אזורים שאחראים על *הערכה עצמית* – ולכן הוא מקור ליצירתיות וגם... לביקורת עצמית, הוא פעיל מאוד כשנראה לנו שהיצירה "לא יוצאת טוב"…
ולכן, במצבים מסוימים, חשוב לנתב את השימוש באמנות לתרגילים אשר דווקא מפעילים את רשת ברירת המחדל (Default Mode Network – DMN), זו ״רשת החלומות״ שלנו - היא פעילה כשאנחנו חולמים בהקיץ, מדמיינים, מהרהרים, יוצרים תסריטים או נעים בחופשיות בתוך עולמנו הפנימי. היא מופעלת כשאנחנו שואלים למשל: *"מה אני רוצה לבטא?"* או *"מה קורה בי עכשיו?"* ולא "איך ליצור הכי יפה ומדויק". (זה ההבדל בין יצירת אמנות למטרת אסתטיקה לבין טיפול באמנות).
פעילות רשת ברירת המחדל מביאה למה שנקרא מצבי flow  שבהם יש דווקא יש ירידה זמנית בפעילותו של הקורטקס הפרה פרונטלי – מה שמאפשר חופש ביטוי לא שיפוטי, התמסרות. במצבים כאלה יש תחושה של ״ציפה״, ולפעמים לא שמים לב לזמן, למרחב, למגבלות. יצירה במרחב הזה זה קצת כמו לשייט בנהר מחשבות ורגשות ולשלוף מתוכו משהו ייחודי.
מצב "Flow" הוא מצב בו המוח עובר ממצב של חשיבה שיפוטית למצב של נוכחות מלאה וזרימה.
בשיא היצירה במצב הזה:
- יש איזון בין אתגר ליכולת.
- תפיסת הזמן משתנה.
- הביקורת נעלמת.


- מערכת נוספת אשר פועלת בזמן יצירת אמנות היא המערכת הלימבית - שכוללת את ההיפוקמפוס (שאחראית על הזיכרון)  והאמיגדלה (שאחראית על הרגשות):

למעשה זו ממש הליבה הרגשית של היצירה האמנותית, ועוסקת בזיכרון ורגש ותורמת ליכולת לחבר בין רעיונות ולהוליד משהו חדש. מופעלת כשאנחנו מבטאים רגש, יוצרים מתוך כאב, געגוע, אהבה או תקווה. "מחייה" חוויות רגשיות.
בזמן יצירה: מתאפשר ביטוי רגשי דרך צבע, תנועה, מרקם.
בזמן יצירת אמנות, המערכת הלימבית עוזרת לנו לשלוף זיכרונות, לחבר רעיונות, וליצור משמעות חדשה מתוך חוויות. – כלומר, תהליך של עיבוד רגשות.
על הקישור בין החושים לרגש אחראי התלמוס שדיברנו עליו קודם. התלמוס מחובר למערכת הרגשית (למשל לאמיגדלה) לכן הוא מעורב בהעברת מידע חושי-רגשי.
בזמן יצירה, כשנוגעים במכחול, מרגישים את הטקסטורה, או בוהים בצבע - התלמוס עוזר לקשר את התחושות (מה שאני רואה, מרגיש, נוגע) לרגשות ולעיתים למשמעות רגשית חדשה.

חיבור בין רגש לחוויה חושית מפתח את הדמיון ומאפשרת עיבוד רגשות וזכרונות.

בעקבות פעילות היצירה האמנותית מופעלת מערכת התגמול (או החיזוק), למעשה מסייעת למוח לתת לנו "חיזוקים" עח פעילויות מיטיבות ורצויות, ולכן פעילותה מביאה להפרשת דופמין (ההורמון של המוטיבציה, הסקרנות, ההנאה בא' ובע'). מערכת התגמול מובילה לתחושה של עונג בתגובה לגירויים מסוימים. הוא משתחרר במיוחד ביצירה חופשית, או כשאנחנו מגלים פתרון יצירתי. - גם אוקסיטוצין (הורמון החיבור, האהבה) עשוי להשתחרר - במיוחד ביצירה קבוצתית או בעלת משמעות מיוחדת. התוצאה של שחרור ההורמונים הללו: תחושת רוגע, שמחה, חיבור, ולעיתים גם פורקן רגשי.

- בנוסף לתחושה החיובית, ליצירת אמנות יש השפעה ממשית גם על הפחתת מתח - ידוע על ירידה משמעותית ברמות הקורטיזול (הורמון הדחק) בעקבות שגרת פעילות יצירתית קבועה.

אם כך, בטיפול, נוכל להשתמש בהפעלה של מערכת ברירת המחדל או בקורטקס הפרה פרונטלי בהתאמה עפ״י מטרות הטיפול.

נטלי (שם בדוי) הגיעה לפגישה סוערת ומוצפת, ימים ספורים לפני ניתוח מורכב, שגרם למתח רב, לפחד מתוצאותיו, וחששות כבדים מתחושות חוסר האונים, התלות והכאבים שצפויים להיות מנת חלקה בשבועות הבאים. הצעתי לנטלי עבודה בחומרים פיסוליים והיא נמשכה לחוטי ברזל וחימר. תוך שהיא לשה את החימר, מטיחה אותו על שולחן העבודה, מגלגלת, מקפלת, מועכת ומפרקת שוב ושוב, המילים החלו לצאת ממנה בשטף, ועימן גם הדמעות. נטלי סיפרה על אירוע משפחתי שארע בשבוע האחרון, והעיד על הקשר המורכב עם משפחתה, על חוויית הדחייה והזרות שהיא חשה זמן רב, אך החזיקה בתוכה, בשל אמונתה על איך משפחה "צריכה" להיות, גם כאשר המציאות שלה היתה שונה מאד מכך.

תוך שהיא עובדת ודמעותיה נספגות בתוך החימר, הלישה והחבטות הפכו לתנועות עדינות יותר, קבועות יותר, וחוטי הברזל השתחלו פנימה ואפשרו לה לכופף את גוש החימר שהפך להיות חוט עדין ודקיק. נטלי הופתעה מעוצמת רגשותיה על חוויית הפגיעות ממשפחתה, שלא הכירה עד כה בעומקה. בלי לשים לב, נוצר לפנינו דימוי שלם וברור של מה שנטלי כינתה "מערכת העיכול". דרך היצירה נטלי יכלה ליצור את הדימויים הללו באופן בו היא בחרה, בגודל, יחס, צבע וצורה שהתאימו לה. ואפילו יכלה להוסיף גורם מתווך שיגן על מערכת העיכול הרגישה שלה. נטלי הרגישה שהעיבוד הרגשי והתובנות שבאו בעקבותיו, חיברו אותה לתחושה בטוחה יותר שאיפשרה לה להגיע לניתוח שנזקקה לעבור, יותר שלמה ורגועה.

ניתן לראות את המרחב הזה כמרחב הפנטסטי: במרחב זה "כל אילו הוא אפשרי", חוקי המציאות הרגילים: כל זמן, מקום, תפקיד לא קיימים. היצירה במרחב הפנטסטי מאפשרת: תחושת שליטה, משחקיות, התמודדות, מסוגלות, יצירת פתרונות חדשים, ומפתחת תקווה, יצירה של תחזיות חיוביות ואף הומור. "דמיון הוא הנשק היחיד במלחמה נגד המציאות", ג'ול דה גולטיה.

אז מה קורה בזמן צפייה באמנות?
תחום שנקרא נוירואסתטיקה (נוירולוגיה - מדעי המוח; אסתטיקה - תורת היופי) הוא תחום חקר המוח שהחל לצבור תאוצה בשנות ה-90, ועוסק באופן הקליטה והעיבוד המוחי של מאפיינים חזותיים של אמנות מכל סוג. הוא נחקר לראשונה ע״י סמיר זקי, נוירופיזיולוג בריטי שחקר את הקשר בין מאפיין ויזואלי מסוים בטבע ובין המבנה והתפקוד של המוח. זקי חקר את התחום במשך שנים וביצע ניסויים במוחות של קופים.

לפי המחקר הנוירואסתטי, ישנם מאפיינים ויזואליים מסוימים שמעוררים תגובות פיזיולוגיות במוח, ואלו משפיעות על תחושותינו ורגשותינו בחשיפה לאמנות.
פרופ' סמיר זקי טוען כי צורות גאומטריות מופשטות או תנועות עגולות ורכות מעוררות הדים חיוביים הרבה יותר מאשר קווים חדים.
יש טענה שאזורים מסוימים במוח שקולטים ומעבדים מאפיינים ויזואליים שנחשבים בתרבות לאסתטיים, הם בעלי השפעה חיובית על רגש האדם וגורמים לו לחוש הנאה ועונג. ההסבר הוא הישרדותי, ואנו מתוגמלים על זיהוי אובייקטים שאנחנו מצליחים לפענח. (מכאן גם הנטייה האנושית לזהות פנים באובייקטים סביבנו - פראידולה).
בהלימה לכך, נמצא כי צפייה באמנות מופשטת גורמת לעליה של פעילות עצבית בקליפת המוח הקדמית כי המוח מנסה לפענח ולמעשה מחפש אובייקטים מוכרים בצורות מופשטות באומנות.

גם בהבנה זו אפשר להשתמש לצרכים טיפוליים בהתאם למטרת הטיפול. שינוי קוגניטיבי נוכל להשיג באמצעות צפייה באמנות מופשטת ולא מפוענחת, ותחושות של עונג וחיבור נוכל להשיג באמצעות הזדהות עם אובייקטים מוכרים.

מבחינת התפקודים המוחיים כמובן שפועלות מערכות העיבוד חזותי ע״י האונה האוקסיפיטלית (העורפית) - אשר אחראית על עיבוד חזותי ומאפשרת לזהות צבעים, צורות, דימויים ולתת להם משמעות רגשית או סימבולית. המוח "קורא" את התמונה ומתרגם את הצבעים, הקווים, הצורות.
כמו ביצירת אמנות, ישנה פעילות גם בקורטקס הפרה-פרונטלי, אשר מפרש, משווה, שופט או מחפש מסר, מעניק משמעות, הסבר או פרשנות אישית.

המערכת הלימבית (רגשית):
האמיגדלה, ההיפוקמפוס ואזורים נוספים מפעילים רגשות, זיכרונות ותחושות. היא מופעלת ע"י תוכן רגשי שצף - אנחנו מרגישים משהו בתגובה למה שאנחנו רואים, וכשאנחנו מתבוננים בציור הם נדלקים כמו בזמן צפייה בעולם האמיתי!
האמיגדלה מזהה רגשות חזקים (כמו פחד, התרגשות), וההיפוקמפוס מקשר אותם לסיפורים וזיכרונות.

אחד הרגשות המרתקים הוא רגש ההתפעמות – או awe באנגלית. אפקט ה ״וואו״, תחושה של משהו נשגב, בעל משמעות. הוא קשור קשר ישיר למנגנוני תגמול, חיבור, והתעלות. בזמן התפעמות מופעלת מערכת התגמול ומשתחרר דופמין, מוליך עצבי שמעורר הנאה (בא' ובע'), מוטיבציה ותחושת משמעות, כלומר: המוח מתגמל אותנו על כך שראינו משהו "גדול מאיתנו".

.
בשורה התחתונה:
צפייה באמנות -  מפעילה את המוח כמו צפייה בסרט מרגש.
יצירת אמנות - היא כמו "לביים" את הסרט בעצמך, תוך כדי חוויה עמוקה.
וכשמשלבים בין השניים - אפשר לעורר גם תהליך וגם תגובה.